עו"ד גנור איננו עוסק עוד בנושאי האתר, והוא מוגש לקוראים כמידע בלבד, שאיננו מעודכן.

רשלנות שיפוטית

רשלנות שופט | רשלנות עובד ציבור

עורך דין ונוטריון אורי גנור
אורי גנור עו"ד ונוטריון

שלח פנייתך



 











>>  פסיקה

ת"א (נצרת) 1608-11-08

מדינת ישראל - בימ"ש השלום חיפה

נ ג ד

1. יאלנה רבינוביץ'

2. יהודה המאירי

3. עו"ד המאם ג'סאן

4. עו"ד סיגל אלון

5. עו"ד יהושע רובין

 

בית משפט השלום בנצרת

[07.06.2009]

 

כב' השופט אחסאן כנעאן

החלטה

פתח דבר

1.    לפני בקשה לסילוק התביעה כנגד מדינת ישראל/בית משפט השלום בחיפה, הנתבעת מס' 1 בתביעה זו (להלן:"המבקשת"), מחמת חסינות שיפוטית.

2.    המשיבה מס' 1 (להלן:"המשיבה"), אמו של המנוח מיכאל רבינוביץ ז"ל (להלן:"המנוח"), הגישה תביעה חוזית-נזקית בעילת רשלנות כנגד המבקשת-מדינת ישראל, מכוח אחריותה למעשיו של בית המשפט השלום בחיפה (כב' השופט רינאל) בפניו התנהל תיק מס' 17748/97 פאק לריסה ואח' נ' מיכאל רבינוביץ, ובו נתן פסק דין במעמד צד אחד לחובתו של בנה המנוח, מבלי שנתן דעתו לחומרת מצבו של האחרון ובתוך זה מסוגלותו להמשיך להתגונן מפני התביעה. כמו כן תבעה המשיבה בעילת רשלנות את עורכי הדין- הנתבעים מס' 2-5 בתיק זה, שייצגו את המנוח בתיק הנ"ל.

3.    המבקשת טענה מצידה, כי יש להורות על סילוק התביעה נגדה על הסף משום שלא ניתן להטיל עליה- על המדינה, אחריות בגין מעשיו של בית משפט השלום בחיפה, וזאת מכוח החסינות השיפוטית הקבועה בסעיף לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) התשכ"ח-1968 (להלן:"פקודת הנזיקין").

עובדות ברקע:

4.    בשנת 1997 הוגשה בבית משפט השלום בחיפה במסגרת תיק 17748/97 הנ"ל, תביעה ע"י בני הזוג לריסה וולדימיר פאק (להלן:"בני הזוג"), כנגד המנוח ז"ל בשל הפרת הסכם מכר דירה, בכך שעיכב את מסירת הדירה לבני הזוג כחצי שנה שבה השכיר את הדירה לאחרים. בני הזוג ביקשו לחייב את המנוח לשלם להם פיצויים בגין ירידת ערך, הוצאות ערבות בנקאית ופיצוי מוסכם, המסתכמים בסכום של 60,703 ₪.

5.    בין לבין, חלה המנוח בשנת 1998 במחלת סרטן המוח וביום 20.6.04 כארבעה שנים לאחר שלקה במחלה זו, הלך לעולמו.

6.    בדיון מיום 28.3.00 הודיע ב"כ בני הזוג דאז- עו"ד גסאן המאם, הנתבע מס' 3 בתיק דנן (להלן: "עו"ד המאם"), ממשרדו של עו"ד יהודה המאירי- הנתבע מס'2 בתיק דנן, כי הצדדים מנהלים משא ומתן, אולם מצבו הבריאותי של המנוח מקשה על קידומו של המשא ומתן; מצד שני ב"כ המנוח הודיע, כי המנוח מושתק ומתקיים הליך של מינוי אפוטרופוס בעניינו.

בסופו של יום, ניסיון הפשרה לא צלח וזאת, כך לטענת המשיבה, בשל מחלתו של המנוח שהקשתה עליו לשתף פעולה עם בא כוחו דאז.

7.    ביום 5.11.00 הורה בית המשפט לצדדים להגיש ראיות לרבות, מוצגים, עדים, חוות דעת ותצהירי עדות ראשית; בני הזוג הגישו תצהירי עדות ראשית מטעמם ביום 11.12.00, בעוד שב"כ המנוח- עו"ד המאם, הודיע ביום 18.12.00, כי אין באפשרותו לגבות עדותו של המנוח בתצהיר או כל דרך אחרת בשל היותו של המנוח מרותק למיטתו בבית החולים ואין מי שישתף פעולה איתו לשם עריכת תצהירים.

8.    בתגובה להודעת ב"כ המנוח עו"ד המאם הנ"ל, נתן בית המשפט ביום 18.1.01, למנוח הזדמנות נוספת "להגיש ראיותיו וזאת תוך 45 ימים, שאם לא כן, לא יהיה רשאי להוכיח עובדה כלשהי על פי תקנה 168ב"; יחד עם זאת, המנוח לא הגיש ראיותיו במועד.

בשלב זה, ביום 26.3.01 הגיש עו"ד המאם בקשה לשחרור מייצוג, וזאת בשל מחלתו של המנוח שמונעת שיתוף פעולה איתו (בש"א 6466/01).

9.    בדיון שהתקיים ביום 12.6.01 קבע בית המשפט את התיק לתזכורת מעקב ליום 1.8.01, "על מנת שעד 15 יום לפני כן יגיש ב"כ הנתבע את תגובת הנתבע לבקשה לשחרורו מייצוג. אם יש ספקות בדבר מצבו של הנתבע יש לצרף אישור של רופא על כך שהוא כשיר לתת הסכמה כאמור". לדידה של ב"כ המשיבה, הבקשה לשחרור מייצוג הומצאה ככל הנראה לבית המנוח- ולא למנוח עצמו- והתקבלה/נחתמה ככל הנראה ע"י אמו הקשישה- המשיבה בבקשה דנן.

10.  בהתאם להחלטת בית המשפט הנ"ל, הגיש עו"ד המאם ביום 4.7.01 הודעה לה צירף אישור מסירת המצאת הבקשה לשחרור מייצוג למנוח, ובתוך כך טען שהמנוח לא התייחס לבקשה. בית המשפט נתן באותו יום על גבי אותה הודעה, החלטה לפיה הוא משחרר את עו"ד המאם מייצוג המנוח, זאת על אף שלא הוגש, לטענת המשיבה, אישור בדבר מצבו של המנוח.

11.  מצד שני, בהחלטת מאוחרת יותר מיום 25.7.01, קבע בית המשפט, כי: "ב"כ הנתבע לא הגיש את תגובת הנתבע לבקשה לשחרור מייצוג ועל כן אני דוחה את הבקשה לשחרור מייצוג שהוגשה בבש"א 6466/01"; ודוק, דבר הסתירה בין שתי החלטות בעניין שחרור עו"ד המאם מייצוג לא הוברר. במאמר מוסגר אציין כאן, כי המבקשת בבקשה דנן, טענה כי ישנה בקשה נוספת לשחרור מייצוג מיום 22.3.01.

12.  בגדרי אותה החלטה נתן בית המשפט למנוח ארכה נוספת להגשת ראיותיו עד 23.8.01. ברם, החלטה אחרונה זו, כך לטענת המשיבה, לא הומצאה למנוח.

המנוח לא הגיש ראיותיו ומשכך קבע בית המשפט בהחלטתו מיום 6.9.05 את התיק.

---------------------------------------------------------------------------

בש"א (תל-אביב-יפו) 167179/08

ת"א (תל-אביב-יפו) 35927/06

1. הרב אברהם צבי שינפלד, דיין

2. הרב ישראל יפרח, דיין

3. הרב מסעוד אלחדד, דיין

4. הרב כלאב אברהם יצחק, דיין

נ ג ד

רפאל שטוב, עו"ד

 

בית משפט השלום תל-אביב-יפו

[12.10.2008]

 

כב' השופטת אביגיל כהן

 

החלטה

 

1.    בפני בקשה לדחיית התביעה על הסף, ככל שהיא מתייחסת לנתבעים 1-4, דיינים בבית הדין הרבני בשל חסינות שיפוטית, לאור הוראת סעיף לפקודת הנזיקין (נוסח חדש).

הבקשה נשענת על הסמכות המסורה לבית המשפט לפי תקנה 101 (3) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984.

2.    בתביעה זו אשר הוגשה בחודש יוני 2006, נתבעו שבעה נתבעים.

הנתבעים 1-4 (להלן: "המבקשים") הם דיינים בבית הדין הרבני האזורי.

הנתבע 5 הוא מנהל בתי הדין הרבניים.

הנתבע 6 שימש בתקופה הרלוונטית יועץ משפטי לשיפוט הרבני.

הנתבעת 7 היא מדינת ישראל.

בהחלטתי מיום 17.12.07 הוריתי על מחיקת נתבעים 5 ו- 6 מכתב התביעה וזאת לאור סעיף 7 (ב) (ג) לפקודת הנזיקין [נוסח חדשבבש"א 178868/06.

 

3.    התובע (להלן: "המשיב") הוא עורך דין אשר טוען, כי המבקשים הטילו עליו חרם. פסלו אותו מייצוג ב- 21 תיקים שהתנהלו בפניהם.

המשיב טען, כי התנהגות זו נועדה לפגוע במוניטין שלו ובפרנסתו וכי נגרמו לו נזקים.

4.    תמצית טענות המבקשים:

א)    לאור התנהגותו של המשיב ועל מנת שלא יהא אף חשש ו/או מראית עין למשוא פנים ועל מנת שלא יפגע אמון הציבור במערכת השיפוטית נתנו המבקשים החלטה, על הפעלת תקנה נא לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים, לפיה יש בסמכותם להפסיק הופעתו של המשיב בפניהם בכל התיקים הקשורים לוועד הכללי. המשיב בתביעתו זו, תוקף את ההחלטות השיפוטיות הנ"ל וטוען לנזקים שנגרמו לו עקב מתן החלטות אלו.

ב)    המבקשים פעלו במסגרת תפקידם השיפוטי וכל החלטותיהן הינן בגדר החלטות           שיפוטיות במסגרת הליכים בתיקים שהובאו בפניהם והניתנות לערעור.

ג)    המבקשים טוענים כי במצב המשפטי הקיים, החסינות המוענקת לרשות השופטת, עת מבצעת היא את תפקידה השיפוטי, הינה רחבה ביותר ומשתרעת לרבות על מקרי רשלנות           וחריגה מסמכות, וללא כל חריג הנוגע ליסוד הנפשי שבו הוא פעל.

ד)    לא יכולה להיות מחלוקת כי ההחלטות השיפוטיות שניתנו ע"י המבקשים ניתנו בתום לב במסגרת פעילותם השיפוטית ונובעות מיישום הדין (וזאת אף אם תתקבל הטענה כי מדובר ביישום רשלני, מחוסר סמכות, מוטעה וכיוצ"ב) ואולם אף טענות המשיב בדבר זדון ומניע אישי פסול העומד בבסיס מתן ההחלטות, אין בהן כאמור כדי לשלול החסינות השיפוטית.

 

ה)   פעולת הדיינים נעשתה בתום לב, בגדר סמכותם, ואף אם נעשתה תוך הפעלת שיקול דעת מוטעה ואפילו רשלני הרי שחלה לגביה הוראת החסינות.

את פעולת הדיינים ניתן        וצריך היה לתקוף אך ורק בדרך המקובלת לתקיפת החלטה          שיפוטית - ערעור או בקשת רשות ערעור, לפי העניין.

 

5.    תמצית טענות המשיב:

א)    החסינות השיפוטית לא חלה על פעולות עונשין שנקט דיין נגד עורך דין בגלל שעורך הדין חשף פעילות מושחתת ו/או בלתי תקינה שהדיין היה מעורב בה.        

ב)    החלטה למנוע מהמשיב לייצג לקוח בפני הדיינים, בתיק שהוגש, למשל, ב-2005, כיוון שהוא לא היה מוכן להתנצל על אמירות שאמר בתיק אחר במהלך 1999- ושנדון וריצה עונש בגינן - אינה החלטת "פסילה", והיא אינה ראויה להגדרה משפטית כלשהי.

מדובר        בפעולה כוחנית ושרירותית, שבה נושא משרה שיפוטית מנצל לרעה את סמכותו מצד אחד, ומאידך הוא חורג מסמכותו, כאשר הוא מטיל עונש על עו"ד (שכבר נענש), שעה שאין לו כל סמכות ענישה על פי דין.

למעשה, הדיינים נטלו לעצמם - יש מאין - כח להתנות את רישיונו של המשיב כעו"ד וכטוען רבני, בתנאי מאולתר של התנצלות בגין אמירות מסוימות.

בנוסף לכך, הם נטלו לעצמם - יש מאין - את הסמכות לאכוף את תנאי ההתנצלות, בדרך של מניעת שרותי שפיטה שהם היו חייבים לספק למשיב וללקוחותיו. כל אלה הן פעולות   בלתי חוקיות בעליל, אשר תאורן באמצעות המונחים "החלטה" ו"פסילה" משמשת להן כסות של פעולה שיפוטית.

 

ג)    פעולת החרמה מראש של עו"ד, לזמן בלתי מוגבל - בלי כל זיקה להתנהלותו בתיק בו הוא נפסל לייצוג - איננה "פעולה שיפוטית".

 

ד)    אפילו עפ"י הגישה המצמצמת הגורסת, כי החסינות דנן היא מהותית ולא דיונית, הגנת החסינות המוחלטת לא תחול על פעולה זדונית שנעשתה תוך חריגה בוטה מסמכות,   כאשר החריגה מסמכות גלויה על פני הדברים.

החסינות לא תחול על פעולות הדיינים, באשר הן אינן פעולות שיפוטיות, אלא פעולות      כוחניות ושרירותיות, שנעשו מתוך מניעי נקמה זדוניים.

 

ה)   נוכח אופיין החמור של הטענות כנגד הדיינים בתביעה זו, היו צריכים הדיינים להתייחס לטענות אלה בתצהיר. משבחרו לא לעשות זאת, אי אפשר לדחות את התביעה על הסף ויש לבררה לגופה.          

ו)     הבקשה מציגה תמונה מטעה בקשר למהות החלטות הפסילה, תוך ניסיון להציגן כהחלטות שניתנו כביכול ב"תיק גדול אחד" (הועד הכללי) ושאם היו מערערים עליהן        היתה הבעיה באה על פתרונה.

לדברים אלה אין שחר. הדיינים החליטו להחרים את המשיב לצמיתות ולמנוע ממנו כל הופעה בהרכבים שלהם, בכל תיק - ולא רק בתיקי הועד הכללי - והם לא נתנו לאיזו שהיא החלטה בערעור למנוע מהם להמשיך ולהוציא לפועל את גזר הדין של החרם.

ז)    בפנינו בקשה לדחייה על הסף של התביעה נגד הדיינים, אשר - אם תתקבל - תהווה   תשתית לבקשה נוספת לדחייה על הסף של התביעה נגד המדינה, בכל מה שנוגע למעשים המיוחסים לדיינים וגם אם המדינה תישאר כבעלת דין מתוקף אחריותה למעשי נתבעים     5 ו- 6, היא לא תישאר כאחראית למעשי הדיינים.           

6.    בתשובה לתגובה מוסיפים המבקשים וטוענים, כי עסקינן בהחלטות שיפוטיות שניתנו ע"י המבקשים במסגרת תיקים שנוהלו בפניהם בבית הדין הרבני ואשר היו נתונות לערעור, לו

 

רצה בכך המשיב, וככל שהיה ממצה את העניין בבית הדין הרבני, ללא קבלת הסעד הרצוי לו, זכאי היה לקיים דיון בעתירה לבג"צ, אם היתה לו עילה מוצדקת לכך.

המבקשים מציינים כי המשיב פנה בעניין נשוא התביעה הן לבג"צ (העתירה נמחקה לבקשת העותר) והן נעשתה פניה מיוחדת לנשיא בית הדין הרבני הגדול, הראשון לציון הרב הראשי לישראל, אשר דן בעניינו וקבע הסדרים חדשים עבור הופעותיו של המשיב וחרף זאת הגיש המשיב תביעה אישית נזיקית כנגד המבקשים וכנגד המדינה לפיצוי כספי בגין הנזקים שנגרמן לו.

זאת ועוד; הבקשה מבוססת על טענות משפטיות גרידא ולפיכך אין כל מקום ויהיה זה בניגוד גמור לחסינות השיפוטית אם הדיינים ייקחו חלק פעיל בתיק.

7.    לאחר שעיינתי בטענות הצדדים הגעתי למסקנה ולפיה דין הבקשה להתקבל ועל כן יש לדחות את התביעה נגד המבקשים מהנימוקים כדלקמן:

א)    סעיף לפקודת הנזיקין קובע כי "אדם שהוא גופו בית משפט או בית דין או אחד מחבריהם, או שהוא ממלא כדין חובותיו של אדם כאמור, וכל אדם אחר המבצע פעולה שיפוט, לרבות בורר לא תוגש כנגדו תובענה על עוולה שעשה במילוי תפקידו השיפוטי".

ב)    בספרם דיני הנזיקין, תורת הנזיקין הכללית, אשר נכתב על ידי המלומדים והשופטים טדסקי, אנגלרד, ברק וחשין (מהדורה שנייה), פורשה החסינות בצורה רחבה ביותר:

"שיטות המשפט היונקות מהמשפט המקובל האנגלי מעניקות חסינות מיוחדת, רחבה מהרגיל, לרשות השופטתחסינות זו משתרעת לא רק על

מקרים רגילים של חריגה מסמכות, אלא גם על מקרים של פעולה מתוך מניע פסול.

 

נימוק לגישה מיוחדת זו אינה מצוי כמובן, רק בכך שהשופטים הם שיצרו את חסינותם. מקורו של הנימוק לחסינות רחבה זו הינו ברצון לשמור על אי התלות של הרשות השופטת, ועל אי התערבות בפעולתה. נימוקים נוספים שניתן להזכיר הם הרצון לחסוך בזמנם של השופטים, המגמה לעודד אנשים מוכשרים לכהן בתפקידי שפיטה, חוסר רצון לאפשר חידוש משפט שנסתיים וקיום סעדים אלטרנטיבים לתקיפת ההחלטות של השופט. חסינות זו מבוססת כמובן, על האמון ביושרם של השופטים ועל נסיון החיים המלמד, כי המקרים שבהם נגרם עוול לאדם בשל פעולת שופט שלא כדין הם כה מועטים, עד כי אי הצדק העשוי להיגרם, אינו שקול כנגד התוצאות הקשות שיגרמו לציבור כולו מהתערבות בפעולותם של השופטים". (שם, בעמ' 392).

"המבחן לחסינות הרשות השופטת הוא מבחן פונקציונלי, דהיינו ביצוע תפקיד שיפוטי. הפעלה רשלנית של תפקידים אלה אינה מוציאה את הפעולה מגדר התפקיד השיפוטי. גם שופט המתנהג באופן רשלני מבצע תפקיד שיפוטי. הסייג בענין הרשלנות המופיע לעניןהחסינות הכללית של עובדי ציבור, אינו חל על שופטים, ועל כן חסינים הם גם אם פעלו ברשלנות". (שם, בעמ' 395).

ג)    החלטות המבקשים, המפורטות בכתב התביעה, מהוות ללא ספק החלטות שהתקבלו במסגרת מילוי תפקידם השיפוטי, גם אם לתובע - המשיב טענות כבדות משקל באשר לצדקתן או מקור סמכותן.

ד)    באשר למהותה של החסינות והיקפה נשמעו דעות שונות.

ביהמ"ש המחוזי מצא כי יש לצמצם את החסינות במקרים שבהם מדובר ברשלנות בוטה וחמורה או רשלנות רבתי (בר"ע (מחוזי יר') 2351/00 מדינת ישראל נ' פרידמן (ניתן ביום 12.3.01). לעומת זאת, בת.א. (ראשל"צ) 3568/06 שטרצר נ' בנק ירושלים (ניתן ביום 19.3.07) הביע כב' הנשיא י' פרגו דעה אחרת הרואה את החסינות כחסינות מהותית מלאה.

ה)   השופטת דפנה אבניאלי מתייחסת לגבולותיה של אותה רשלנות בוטה מצד השופט, המצדיקה הגשת תביעה כנגד המדינה על פי הלכת פרידמן במאמרה "מי יבקר את השופטים וכיצד?" במשפט וממשל, כרך ט' - חוברת 2, מאי 2006, בעמ' 387 :

"...מאז ניתן פסק דין פרידמן, בתי המשפט עסוקים בניתוח המקרים המובאים לפניהם ובמתן מענה לשאלה האם ברשלנות רבתי עסקינן אם לאו... עמדתי היא שלא היה מקום לפרוץ את הגדר ולפעור בה פתח רחב המאפשר הגשת תביעה נגד המדינה במקרה של רשלנות רבתי, קביעה זו, כפי שנעשתה בפסק דין פרידמן, מזמנת הגשת תביעות סרק על ידי תובעים, המתיימרים לסווג כל פעולה שיפוטית כנגועה ברשלנות רבתי. ראוי לאפשר הגשת תביעה נגד המדינה רק באותם מקרים חריגים ומקוממים של פעולות הנעשות בזדון או תוך חריגה מודעת מסמכות מצד השופט, מקרים אלה, ואלה בלבד, מצדיקים לדעתי את חיובה של המדינה באחריות למעשיו של שופט שסרח".

וכן ראה ת.א. 199207/02 יאיר ש. שיווק נ' הבנק הבינלאומי הראשון (ניתן ביום 14.9.05).

ו)     בנסיבות העניין שבפני איני נדרשת לנקוט עמדה באשר למהותה והיקפה של החסינות הואיל ובענייננו, אף אם יוכחו העובדות הנטענות בכתב התביעה הרי שלא נפלה רשלנות כזאת המצדיקה את הסרת החסינות השיפוטית גם לפי גישתם של שופטי בית המשפט המחוזי בפרשת פרידמן.

לכל היותר יהיה צורך לדון בשאלה, אם קיימת בנסיבות המקרה דנן אחריות שילוחית ו/או ישירה של המדינה בנוגע לעוולה המיוחסת לדיינים.

ראה לעניין זה: החלטתו של כב' הרשם אורנשטיין בבית המשפט המחוזי מיום 20/8/08 בבש"א 6269/08 ת.א. 2136/05 מדינת ישראל - משטרת ישראל והנהלת בתי הדין הרבניים ואח' נ' אנה וזגיאל, שם נסקרה הפסיקה בנושא (סעיף 21 להחלטה) אשר דנה בשאלה, אם יש להטיל אחריות על המדינה בין מכוח אחריות שילוחית ובין אחריות ישירה וזאת במקרה של רשלנות שופט והובאה גם הדעה של פרופ' גלעד במאמרו

 

"אוי לדור ששופטיו צריכים להישפט" ולפיה יש מקום להטיל חבות על המדינה כאשר מדובר במקרים של זדון, המונע ממניע פסול או במקרה של חריגה מסמכות של היושב בדין.

בכל המקרים שצוינו בפסיקה שם, השאלה היתה אם להטיל אחריות על המדינה אך ניתנה חסינות שיפוטית לשופטים / הדיינים מכוח סעיף לפקודת הנזיקין.

ז)    אני סבורה, כי במקרה דנן, משניתנו החלטות שיפוטיות על ידי הדיינים בתיקים השונים, הרי שחלה החסינות השיפוטית בהתאם לסעיף לפקודת הנזיקין ויש לדחות את התביעה נגד הנתבעים 1 - 4 על הסף.

ח)   מדינת ישראל היא עדיין נתבעת בתיק וממילא בבוא היום יהיה צורך להכריע, אם במקרה דנן קיימת אחריות ישירה ו/או שילוחית בגין המעשים/המחדלים המיוחסים לנתבעים 1 - 4 על ידי התובע בכתב התביעה.

8.    לסיכום:

א)    לאור האמור לעיל, דין הבקשה להתקבל.

ב)    לא מצאתי לנכון לחייב את המשיב בהוצאות הבקשה בשים לב לכך, שכתב ההגנה שבו נטענה טענת החסינות השיפוטית לראשונה הוגש עוד בחודש ינואר 2006 ולא היה מקום להגיש את הבש"א באיחור כה רב (יוני 2008) באופן אשר גרם לעיכוב ניהול התיק.

ג)    המזכירות תשלח החלטה זו לצדדים.

ניתנה היום, י"ג בתשרי, תשס"ט (12 באוקטובר 2008), בהעדר הצדדים.

--------------------------------------------------------------------------

בש"א (תל-אביב-יפו) 6269/08

ת"א (תל-אביב-יפו) 2136/05

1.מדינת ישראל- משטרת ישראל והנהלת בתי הדין הרבנים

2. תרצה דויטש

נ ג ד

אנה וזגיאל

 

בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו

[20.8.08]

 

כב' הרשם איתן אורנשטיין

 

בשם המשיבה - עו"ד בר שלטון

 

החלטה

 

כללי

1.    על המדוכה שלפניי ניצבת השאלה האם ניתן לתבוע את מדינת ישראל בפיצויים בסך של כארבעה מיליון ₪, בגין רשלנות שנפלה, לטענת התובעת, מלפני בית הדין הרבני, בדיוניו ובהכרעותיו בעניינה כמו גם חיוב המדינה בגין רשלנות של משטרת ישראל וחיוב השוטרת שהיתה מעורבת בדיונים בבית הדין.

המשיבה היא התובעת, (להלן: "התובעת"), הגישה את התביעה נשוא הבקשה בה היא מייחסת חבות למבקשת (להלן: "המדינה"), בגין רשלנות בית הדין הרבני שקיבל ראיה בלתי קבילה - תקציר שיחה שהוקלטה במסגרת האזנת סתר של המשטרה, ממנו עולה כי התובעת מודה בקיום יחסי אישות עם אחר, שאינו בעלה. התביעה מופנית גם כנגד המבקשת 2, שהינה שוטרת במשטרת ישראל ששימשה כחוקרת בעת הרלוונטית (להלן: "החוקרת"). התובעת מייחסת רשלנות למדינה גם מכוח אחריותה לפעולות משטרת ישראל בפרשה (להלן: "המשטרה").

המדינה והחוקרת, המיוצגות על ידי פרקליטות מחוז תל אביב - אזרחי, הגישו את הבקשה שלפניי, לסילוק התביעה על הסף בהתאם לתקנות 100-101 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984 (להלן: "תקנות סדר הדין האזרחי"), מחמת שלושה טעמים: התיישנות, חסינות שיפוטית והיעדר עילה, הכל כפי שיפורט להלן.

 

עיקר העובדות הדרושות לעניין

2.    בשנת 1999 נעצרה התובעת על ידי המשטרה ונחקרה בגין חשד לעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע וסחיטה באיומים, ביחד עם אחר בשם ולדימיר גורביץ (להלן:"גורביץ"). לימים, נסגר תיק החקירה בהעדר ראיות ומחוסר עניין לציבור. התובעת טוענת כי החקירה גרמה לה למפח נפש, עת פורסמה בהרחבה בכלי התקשורת, גרמה לה למצוקה נפשית ובהמשך לניסיון אובדני של קפיצה מול רכבת נוסעת וכתוצאה מכך אף נקטעה רגלה.

3.    במסגרת החקירה ולצרכיה, ניתן ע"י סגן נשיא בית המשפט המחוזי, צו להאזנת סתר לפי חוק האזנת סתר התשל"ט- 1979 (להלן: "חוק האזנת סתר"). הצו הוגבל על ידי בית המשפט לצורכי העבירות נשוא החקירה בלבד, ואינו מתיר לתמלל או לעשות שימוש בתוכנן של השיחות שאינן קשורות לנשוא החקירה.

 

4.    ביום 28.6.99 הגיש מר פנחס וזגיאל, בעלה לשעבר של התובעת (להלן: "הבעל") תביעה נגד התובעת לבית הדין הרבני האזורי בתל אביב יפו (להלן: "ביה"ד") לקבלת גט פיטורין. התביעה התבססה, בין היתר, על טענת הבעל לפיה התובעת בגדה בו במשך שנים, לרבות עם גורביץ. ביה"ד קיים שתי ישיבות הוכחות בתביעת הבעל. בראשונה נחקרה התובעת אשר עמדה על טענתה כי לא בגדה בבעל, ובשנייה נחקרה החוקרת וזו העידה כי במסגרת חקירת התובעת על ידה, הודתה האחרונה לפניה שקיימה יחסי אישותעם גורביץ.

5.    בהסתמך על עדות החוקרת, חייב ביה"ד בפסק דינו מיום 7.5.00 את התובעת בגט בקבלו את טענת הבעל בדבר הבגידה, תוך שדחה את טענתה של התובעת לפיה הודאתה בפני החוקרת בדבר הבגידה היתה בגדר אמתלה בלבד, ונאמרה רק על מנת לספק הסבר משכנע להימצאותה בקרבתו של גורביץ (להלן: "פסק הדין הראשון").

6.    התובעת הגישה ערעור על פסק הדין הראשון לבית הדין הרבני הגדול (להלן: "ביה"ד הגדול"). ביה"ד הגדול קיבל ביום 1.1.01 את הערעור וביטל את פסק הדין הראשון בקבעו כי טענת האמתלה נראית נכונה בעיניו. עוד קבע ביה"ד הגדול כי אם בידי הבעל טענות אחרות בגינן הוא סבור שיש לחייב את התובעת בגט, ישוב ויפנה לביה"ד. אכן, האחרון שב ופנה לביה"ד בבקשה לחידוש הדיון בתביעת הגירושין תוך שעתר לזימון החוקרת בשנית. בא כוח התובעת התנגד לבקשה זו, אולם התנגדותו נדחתה וכך גם בקשתרשות ערעור שהגיש לביה"ד הגדול בעניין זה.

 

7.    ביום 16.4.01 ובהתאם להחלטת ביה"ד התייצבה החוקרת בשנית לדיון ושבה וחזרה על עדותה הקודמת. הפעם שלפה החוקרת מסמך מתיק החקירה שהביאה עמה, שהינו תרגום לעברית של תמצית שיחה מיום 26.5.99, בשפה הרוסית שהתקיימה בין התובעת לבין גורביץ, שהוקלטה בהאזנת סתר (להלן: "תקציר השיחה"), ממנו עולה חד משמעית כי השניים קיימו יחסים אינטימיים. תקציר השיחה הוגש כראיה בתיק ביה"ד, ללא שנרשמה התנגדות לכך על ידי בא כוח התובעת, ככל שהתנגדות כאמור הועלתה.

8.    בהמשך לאמור, נענה ביה"ד ביום 21.5.01 לבקשת ב"כ הבעל והורה למשטרה להמציא לדיון הבא את הקלטת ממנה הוצא תקציר השיחה בה נשמעה שיחת התובעת עם גורביץ בדבר קיום יחסי האישות של התובעת עמו. לדיון ביום 13.6.01 התייצבה נציגתהיועץ המשפטי לממשלה שהביעה התנגדות של היועץ המשפטי למסירת הקלטת ושמיעתה בביה"ד, זאת לאור הוראות חוק האזנת סתר לפיהן מדובר בחומר חסוי האסור לשימוש שלא למטרת החקירה שבמהלכה הושג. לאור עמדתה הנחרצת של נציגת היועץ המשפטי לממשלה, לפיה אם יחליט ביה"ד לשמוע את הקלטת יפנה היועץ המשפטי לממשלה לבג"צ, הודיע ב"כ הבעל כי הוא מוותר על שמיעת הקלטת כראייה. סופו של דבר הקלטת אכן לא הושמעה.

9.    ביום 6.8.01 ניתן פסק דין שני על ידי ביה"ד לפיו חוייבה התובעת בגירושין (להלן: "פסק הדין השני"). בפסק הדין השני מתייחס ביה"ד בין היתר לעניין הקלטת ותמליל ההקלטה באומרו כי:

"התנגדותו הנמרצת של ב"כ האשה להשמעת ההקלטה היתה מלווה בחוסר ניקיון כפיים, בלשון המעטה, יש בה כדי לאשש את החשש הכבד שהמבקשים בטיעונים הטקטיים מנסים להתחמק מהאמת שהוצגה בקלטת שהיו לאשה יחסי אישות".

ביום 14.10.01, ניתנה על ידי אחד הדיינים, הדיין דב דומב, תוספת הנמקה לפסק הדין השני וממנה עולה הסתמכותו של בית הדין על האמור בהאזנות המשטרה לשיחות התובעת, לאמור:

"מהדיון ביום כ"ג ניסן תש"ס (16.4.01) עולה ברור, שמתוך האזנות הסתר היה לנתבעת מערכת יחסים עם ולדימיר. ההקלטות שבהם עולה ברור שהנתבעת שכבה עם ולדימיר הוא לפני ההודאה והחקירה במשטרה, כך שהטענה של אמתלה אינה נכונה".

 

10.  התובעת הגישה ערעור על פסק הדין השני. הפעם הערעור נדחה וכאמור בהחלטת ביה"ד הגדול מיום 27.12.01 (להלן: "ההחלטה בערעור"). מההחלטה בערעור עולה כי גם לדעת ביה"ד הגדול, הודאת התובעת לפני החוקרת אמת היא, ואין מקום לקבל את טענת האמתלה. ביה"ד הגדול מציין כי יש לקיים את פסק הדין השני גם בשל כך שהוכחו טעמים נוספים לחיוב התובעת בגט ושלא צויינו בנימוקי פסק הדין השני כגון טענת הבעל שאינו מסוגל לחיות עם התובעת לאחר שנחשדה בפלילים וניסתה להתאבד, ועוד.

11.  התובעת עתרה לבג"צ כנגד ביה"ד בקשר עם פסק הדין השני וכנגד ביה"ד הגדול ביחס להחלטה בערעור (בג"ץ 1135/02)פסק הדין של בג"צ ניתן ביום 29.8.02 ובו הוחלט לבטל את פסק הדין השני ואת ההחלטה בערעור מחמת פגמים שנפלו באופן התנהלות הדיונים בבית הדין (להלן: "פסק הדין בבג"צ"). לענייננו, בג"צ בחן את שאלת תחולתו של חוק האזנת סתר על הליכים בבתי הדין הרבניים. במסגרת זו, שקל בג"ץ את האם הביטוי "בית משפט" הקבוע בסעיף 13 לחוק האזנת סתר, חל גם על בתי הדין הרבניים.בהקשר זה נתן בית המשפט הגבוה לצדק את דעתו לחשיבות הזכות לפרטיות והמעמד החוקתי שניתן לה בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, וכן לתכליתו של חוק האזנת סתר שנועדה להגן על הזכות לפרטיות בתום בחינת הנושא, ולאחר דיון מעמיק בסוגיה, שקלה וטרייה, הגיע בג"צ לידי מסקנה כי יש להחיל את הוראות חוק האזנת סתר גם על ההליכים בביה"ד הרבניים:

"הכלל בדבר אי קבילותן של ראיות שהושגו בהאזנת סתר, למעט סייגים מצומצמים עליהם הורה המחוקק מפורשות, ראוי שיחולו גם בהליכים בבתי הדין הדתיים, באופן שיוביל לאחידות נורמטיבית בעניין זה בערכאות המדינה" (סעיף 12 לפסק הדין).

עם זאת החליט בג"צ שלא לקבוע ממצאים לעניין אי הקבילות של תקציר השיחה והעדר משקלה לצורך ההכרעה, שכן לטעמו מן הראוי שקודם יתן ביה"ד את דעתו לכך וינמקה.

12.  לאחר פסק הדין בבג"צ, חזר התיק לביה"ד. ביום 8.5.03 ניתן פסק דין סופי של ביה"ד ובו נקבע כי התובעת מחויבת בגט. בנימוקי פסק הדין נאמר בין היתר כי התובעת "נתפסה בשקרים" שעה שאמרה שנסעה לחו"ל רק פעם אחת עם גורביץ, כי לא אמרה אמת בנוגע לדבריה בחקירה ועוד ומכאן המסקנה כי בגדה בבעל ועל כן יש לחייבה בגט פיטורין. ערעור התובעת על פסק הדין האמור נדחה על ידי ביה"ד הגדול, בהחלטה מיום 14.12.03 (להלן: "פסק הדין הסופי"). עוד נקבע כי אין לתובעת זכויות בדירת המגורים של הבעל ברמת גן ועליה לפנותה באופן מיידי (להלן: "הדירה").

 

התביעה

13.  לטענת התובעת, הסתמכות ביה"ד על תקציר השיחה, היא שהביאה בסופו של דבר לחיובה בקבלת גט פיטורין וממילא גם לקביעת ביה"ד כי עליה לעזוב את הדירה. התובעת גורסת כי בחשיפת תקציר השיחה בביה"ד ובשימוש בתוכנו חרף היותו חסוי על פי חוקהאזנת סתר, ביצעו כלפיה הנתבעות מספר עוולות, בגינן היא זכאית לפיצוי: הפרת חובה חקוקה - זו הקבועה בחוק האזנת סתר; הפרת זכותה היסודית לפרטיות בהתאם לחוק הגנת הפרטיות; רשלנות בכך שהגישו לביה"ד את התקציר אותו אסור היה להגיש וכי בכךחרגו מהסמכות שבחוק האזנת סתר ועוד.

התובעת טוענת כי בשל מעשיהן, מחדליהן ורשלנותן של הנתבעות נגרמו לה נזקים רבים, אשר נאמדו על ידה בלמעלה מארבע מיליון ₪, ובכלל זה פגיעה חמורה בשמה הטוב, פגיעה חמורה בפרטיותה, הוצאות שהוציאה בגין הגשת ערעורים לביה"ד הגדול, וכן עתירה לבג"צ, עגמת נפש ועינוי דין.

לעמדת התובעת פעלו הדיינים, בחריגה מסמכותם ותפקידם ועברו על חוק האזנת סתר בעשותם שימוש שלא כדין בתקציר השיחה שהושג בהאזנת סתר, ויש לחייב את המדינה - הנהלת בתי הדין הרבניים, מכוח אחריות שילוחית למעשי הדיינים, שפעלו בחוסר תום לב וברשלנות, שכן המדינה אינה נהנית מהחסינות המוקנית לאחרונים מפני תביעות.

התובעת טוענת כי יש לחייב את המשטרה באחריות שילוחית לעוולה שביצעה החוקרת בהגשת תקציר השיחה, פעולה הנוגדת את חוק האזנת סתר, תוך פגיעת פרטיות התובעת, וכי הפעולה האמורה, נעשתה לעמדת התובעת מזדון וכוונה לפגוע בתובעת כמו גם רשלנות.

כמו כן יש לחייב את החוקרת באופן אישי בנזקים שנגרמו לתובעת, שכן ידעה ו/או יכולה ו/או צריכה היתה לדעת כי בעדותה ובהגשת התקציר הינה פועלת בניגוד לחוק.

14.  בכתב ההגנה הכחישו הנתבעות את המיוחס להן תוך שטענו כי דין התביעה להדחות על הסף מטעמים שיפורטו בהמשך ההחלטה. לגופו נטען כי מעשי הבגידה של התובעת בבעלה, עלו גם מראיות אחרות שהיו מונחות לפני ביה"ד ובכלל זה עדות החוקרת בדבר דברים שמסרה לה התובעת ללא קשר להאזנות הסתר כמו גם הצהרת הבעל עצמו. מטעם זה גם אין לתלות את הקולר בנזק שנגרם לתובעת לטענתה, במסירת תקציר השיחה. בנוסף, הוכחש הקשר הסיבתי מחמת שהדיונים היו ממילא בדלתיים סגורות כך שלא נפגעה פרטיות התובעת, אף לא נגרם לה נזק ועוד.

 

הבקשה לסילוק על הסף      ;

 

עמדת הנתבעות בקליפת האגוז

15.  הנתבעות טוענות כי דינן של עילות התביעה להיות מסולקות על הסף מהטעמים כדלקמן;

15.1 חסינות שיפוטית -

דין התביעה כנגד המדינה בכל הנוגע למיוחד לדיינים להידחות, לאור החסינות המוקנית לדיינים בסעיף לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] התשכ"ח-1968 (להלן: "פקודת הנזיקין"). הנהלת בתי הדין הרבניים ו/או המדינה, אינן חבות באחריות שילוחית על החלטות הדיינים שניתנות במילוי תפקידם השיפוטי. לטענת הנתבעות, יש לדחות את ניסיונה של התובעת "להערים" על הוראות החוק המעניקות חסינות לשופט במילוי תפקידו באמצעות הגשת תביעה כנגד המדינה, שכן הרציונל העומד בבסיס החסינות השיפוטית המוענקת לשופטים מחייב דחיית התביעה גם כנגד המדינה.

הנתבעות מפנות לפסיקה לפיה לא ניתן לחייב את המדינה באחריות שילוחית על פעולות שנעשו על ידי מי הרשות השופטת. כמו כן הדגישו, כי גם אם יאמץ בית המשפט את עמדה נוספת בפסיקה לפיה במקרים קיצוניים מאוד של רשלנות רבתי תתאפשר תביעה כנגד המדינה (בר"ע (י-ם) 2315/00 מדינת ישראל נ' פרידמן), הרי שבמקרה דנן לא נפלה כלל רשלנות בהתנהגות בתי הדין הרבניים וודאי לא כזו העולה כדי רשלנות רבתי המאפשרת תביעה כנגד המדינה.

15.2 היעדר עילה כנגד משטרת ישראל והחוקרת -

הנתבעות טוענות כי לא ניתן להטיל על מי מהן אחריות שכן העברת תקציר השיחה לעיונו של ביה"ד נעשתה בהתאם להחלטה שיפוטית, וזאת אף אם ייקבע בסופו של יום שהיתה זו החלטה שגויה.

החוקרת פעלה על פי החלטה שיפוטית בהתייצבה בפני ביה"ד הרבני ובהציגה את התקציר המדובר. העובדה שהחוקרת קיימה את חובתה על פי דין להתייצב לדיון אליו זומנה ולהציג מסמכים אותם נדרשה להציג, ודאי אינה יכולה להוות עילה לחייבה בנזיקין בגין נזק שנגרם, אם נגרם, למי מהצדדים להליך.

זאת ועוד, סעיף לפקודת המשטרה [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן: "פקודת המשטרה"), מעניק חסינות מהותית לשוטר שעשה מעשה בחזקת שוטר מכוח צו שנתן שופט. כלומר, המעשה - הצגת תקציר השיחה - אינו מהווה מעשה נזיקין ומכאן שאין לבחון או להטיל אחריות שילוחית של המדינה בגינו.

למעלה מן הצורך ציינו הנתבעות בבקשתן, כי לא נגרם לתובעת כל נזק בגין הגשת תקציר השיחה שכן הדיונים בביה"ד הרבני התנהלו בדלתיים סגורות ואף הוצא צו איסור פרסום על כל הנאמר במסגרתם, כעולה מפרוטוקול הדיון ב- 5.1.00.

עוד טענו הנתבעות, כי נושא בגידת התובעת בבעל עלה עוד קודם להגשת תקציר השיחה ואף לאחר מכן - הן בעדות הבעל לפיה התובעת התוודתה על כך בפניו והן בעדות החוקרת, בדיון שבו טרם הציגה את תקציר השיחה, לפיה התובעת הודתה בפניה על בגידתה. כמו כן, התברר הדבר בהודאת התובעת בעצם אמירת הדברים הללו לחוקרת אם כי סיפקה לכך הסבר אחר. פסק הדין הסופי מושתת על קיומם של יחסים אינטימיים בין התובעת לבין גורביץ, בין היתר מתדפיס כניסות ויציאות מהארץ של השניים לפיו השניים יצאו יחדיו מהארץ וחזרו יחד לא פחות משלוש פעמים, ומדובר בנסיעות לפרק זמן לא מועט של כעשרים יום, ובניגוד לעדות קודמת של התובעת בעניין.

15.3 התיישנות -

העילה המבוססת על חוק הגנת הפרטיות התשמ"א - 1981 (להלן: "חוק הגנת הפרטיות") התיישנה זה מכבר, וזאת בהתאם לסעיף 26 לחוק הגנת הפרטיות הקובע כי תקופת ההתיישנות של תביעה לפי חוק זה היא שנתיים. במקרה דנן, חשיפת תקציר השיחה היתה ביום 16.4.01 ואילו התביעה הוגשה רק בחלוף למעלה מארבע שנים - ביום 23.8.05.

 

עמדת התובעת בקוף המחט

16.  התובעת חולקת על עמדת הנתבעות בכל אחת הטענות נשוא הבקשה לסילוק על הסף.

16.1 חסינות שיפוטית -

הנהלת בתי הדין הרבניים אינה נהנית מחסינות שיפוטית ויש לחייבה באחריות שילוחית כלפי העוולה שביצעו הדיינים. בהפנותה לפסיקה הקובעת כי ניתן להגיש תביעה נגד המדינה במקרה של רשלנות בוטה ((בר"ע (י-ם) 2315/00 הנ"ל), טענה התובעת כי במקרה דנן אכן מדובר ברשלנות קיצונית חמורה ובוטה של הדיינים בקבלם התקציר ובהסתמכם עליו בפסק דינם. לא זו אף זו, בית הדין פעל בידיעה ברורה בניגוד להוראה פלילית בחוק - עבירה על סעיף 13(ג) לחוק האזנת סתר הקובע כי "דברים שנקלטו כדין בדרך שלהאזנת סתר לא יהיו קבילים כראיה אלא בהליך פלילי שאינו על פי קובלנה" וסעיף 2(ב) לחוק הנ"ל הקובע את הסנקציה הפלילית בצדה:

"המשתמש ביודעין וללא סמכות כדין בידיעה או בתכנה של שיחה שהושגו על ידי האזנת סתר... בין שנעשתה בדין ובין שנעשתה שלא כדין, או מגלה ידיעה או תוכן שיחה כאמור ביודעין לאדם שאינו מוסמך לקבלה, דינו מאסר חמש שנים".

ידיעתו הברורה של ביה"ד אודות אי קבילות תקציר השיחה לא יכולה, לעמדת התובעת, להיות מוטלת בספק, שכן היא הובהרה לביה"ד מפורשות על ידי ב"כ התובעת וכן על ידי נציגת היועץ המשפטי לממשלה שהתנגדה להגשת ההקלטה ממנה נערך התקציר וכן ביקשה להוציאו מתיק ביה"ד.

16.2 היעדר עילה כנגד משטרת ישראל והחוקרת -

לעניין טענת הנתבעות בדבר היעדר עילה כנגד משטרת ישראל והחוקרת, טענה התובעת כי על הדברים להתברר במסגרת התביעה עצמה ולא בבקשה למחיקה על הסף. לטענתה, ניתן להיווכח מפרוטוקול הדיון הרלוונטי כי החוקרת לא פעלה על פי צו של ביה"ד, אלא בחרה מיוזמתה ליידע את ביה"ד כי ישנה שיחה כזו בנמצא ולהגיש התקציר, בעוד שביה"ד כלל לא ידע מה מצוי בתיק החקירה אותו הביאה עמה לדיון. אף בהנחה תיאורטית שביה"ד היה מורה לחוקרת להמציא את התקציר, אסור היה לחוקרת לעשות כן מחמת שמדובר בעבירה פלילית. לפיכך, טוענת התובעת, אין בסיס לנטען אודות תחולת סעיף לפקודת המשטרה שעניינו חסינות מהותית לשוטר בגין פעולות שביצע בהתאם לצו של בית משפט.

16.3 התיישנות -

יש לדחות את טענת ההתיישנות שהועלתה על ידי הנתבעות, שכן על אף שנפגעה פרטיותה של התובעת, עילות התביעה אינן מבוססות רק על הפרת חוק הגנת הפרטיות, כי אם על עילות רבות נוספות מתחום הנזיקין. כמו כן, אין בסיס לטענה לפיה מרוץ ההתיישנותבן השנתיים מתחיל ביום הגשת תקציר השיחה - 16.4.01, שכן עילת התביעה הינה הנזקים שנגרמו לתובעת כתוצאה מכך, והללו נגרמו גם זמן רב לאחר מועד הגשתו.

 

דיון והכרעה

17.  בית המשפט מוסמך להורות על סילוקה של תביעה על הסף מקום שמתקיים אחד התנאים המנויים בתקנה 100 לתקנות סדר הדין האזרחי. לשון התקנה קובעת כי ניתן להורות על סילוק תובענה מקום שאפילו אם יינתן לתובע יומו, והתובענה תתברר עד תומה, היא לא תוכל להביא לתובע את הסעד המבוקש. הלכה היא כי בית המשפט ינקוט משנה זהירות בטרם יורה על דחיית התובענה, ואם ימצא כי קיימת אפשרות, אפילו אם היא קלושה, שלאחר שמיעת מסכת הראיות, תתקבל התביעה, והתובע יזכה בסעד המבוקש על ידו - לא יורה בית המשפט על סילוק התובענה. (ראה לעניין זה ע"א 109/84 ורבר נ' אורדן, פ"ד מא (1) 577 וכן ע"א 2452/01 דרור אורן נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נח(1) 577).

לא אחת נקבע בפסיקה כי סילוק תובענה על הסף הינו סעד מרחיק לכת, שמטרתו הצבת סכר בפני תובעים. לפיכך, נדרשים בתי המשפט לנקוט במשנה זהירות מקום שהם מכריעים בבקשה כזו, היות וזכות הגישה לערכאות הינה זכות יסוד, זכות חוקתית, המהוה יסוד לשלטון החוק, ולאור הפסיקה הקובעת כי יש להיעתר לבקשות מסוג זה במשורה, כדי לא לגרום לעיוות דין ועל מנת שלא לפגוע ביומו של תובע בבית המשפט. יפים לעניין זה דברי כב' השופט חשין בע"א 733/95 ארפל אלומיניום בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ, פ"ד נא(3) 577:

"דעתי-שלי היא, כי זכות הגישה לבית-המשפט אין היא זכות-יסוד במובנו הרגיל של המושג זכות-יסוד. שייכת היא למיסדר נורמות אחר בשיטת המשפט. ניתן לומר - וכך אומר אני - כי נעלה היא על זכות-יסוד... זכות הגישה לבית -המשפט הינה צינור החיים של בית-המשפט...".

 

לפיכך תבחן הבקשה בהתאם למתווה אשר בהלכה דלעיל.

 

חסינות שיפוטית למעשה שיפוטי

18.  השאלה האם ניתן לחייב את המדינה באחריות שילוחית לעוולה שנעשתה תוך מילוי תפקידו השיפוטי של נושא משרה שיפוטית, מכוח סעיף 13 לפקודת הנזיקין, טרם הוכרעה על ידי בית המשפט העליון. כפי שיפורט להלן, קיימות מגמות שונות בפסיקת בתי המשפט המחוזי והשלום, בשאלת החסינות האמורה, מהותה כמו גם המעשה בגינו ניתן לתבוע באחריות את המדינה בגין עוולה של נושא משרה.

 

19.  סעיף לפקודת הנזיקין קובע כי:

"אדם שהוא גופו בית משפט או בית דין או אחד מחבריהם, או שהוא ממלא כדין חובותיו של אדם כאמור, וכל אדם אחר המבצע פעולות שיפוט, לרבות בורר - לא תוגש נגדו תובענה על עוולה שעשה במילוי תפקידו השיפוטי".

(ההדגשה אינה במקור - א.א.)

הספרות המשפטית בדעה כי סעיף זה יש לפרש באופן ש:

"שופטים וממלאי תפקידים שיפוטיים נהנים מחסינות שיפוטית מוחלטת מפני תביעות על עוולות שביצעו במילוי תפקידם השיפוטי" (ד"ר דפנה אבניאלי בספרה "חסינות אישי ציבור",עמ' 48 ; ברק, אנגלרד, חשין, טדסקי, דיני הנזיקין - תורת הנזיקין הכללית (ג' טדסקי, עורך, תשל"ז), בעמ' 394).

"המבחן לחסינות הרשות השופטת הוא מבחן פונקציונלי - ביצוע תפקיד שיפוטי. ביצוע רשלני של תפקיד שיפוטי אינו מוציא את הפעולה מגדר התפקיד השיפוטי. הסייג בעניין הרשלנות, החל לגבי חסינות עובדי ציבור, אינו חל על שופטים. על פי לשונו של סעיף 8 לפקודה, שופטים חסינים גם אם פעלו ברשלנות". (ד"ר אבניאלי, בספרה לעיל, בעמ' 55).

החלטת הדיינים לזמן את חוקרת המשטרה ביחד עם תיק החקירה הפלילית, קבלת תקציר השיחה על ידם והשימוש ככל שנעשה, בו חרף התנגדות ב"כ התובעת לזימון החוקרת, כמו גם הכרעתם, מהווה ללא ספק החלטה שהתקבלה במסגרת מילוי תפקידם השיפוטי. לאור הוראת סעיף לפקודת הנזיקין, המקנה חסינות שיפוטיתלרשות השופטת בגין עוולה שבוצעה במסגרת מילוי התפקיד השיפוטי - לא ניתן להגיש תביעה נגד הדיינים בגין האמור.

 

20.  השאלה האם ניתן לחייב המדינה באחריות שילוחית אם לאו, תלויה בשאלה נוספת והיא: מהו אופי החסינות המוקנית לשופטים בסעיף 8, וכפי שעמד על הדברים פרופ' ישראל גלעד במאמרו "אוי לדור ששופטיו צריכים להישפט" (כתב העת עלי משפט ב' תשס"ב):

"כידוע, קיימת לעניין האחריות השילוחית הבחנה בסיסית בין חסינות דיונית של העובד לבין חסינות מהותית. כאשר חסינותו של העובד היא מהותית רואים אותו כמי שאינו אחראי בנזיקין, וממילא אין קמה אחריותו השילוחית של המעביד, שהרי אחריות שילוחית היא "אחריות לאחריות". לעומת זאת כאשר חסינותו של העובד היא דיונית, אמנם לא ניתן לממש כלפיו את הזכות הנזיקית בשל מחסום דיוני, אך העובד נחשב כמי שביצע עוולה וממילא קמה אחריותו השילוחית של המעביד".

שאלת פרשנותו של סעיף לפקודת הנזיקין, איננה פשוטה להכרעה, שכן היא טומנת בחובה שתי גישות ראויות, אשר כל אחת מהן מהווה ביטוי לעקרונות עליהם ראוי להגן.

מחד גיסא, עקרון השוויון בפני החוק הנוטה בהכרח לכיוון פרשנות המותירה לציבור הנפגע ממעשה רשלנות של הרשות השופטת פתח לקבל פיצוי על נזקיו באמצעות תביעת הגורם השולח באחריות שילוחית. גישה זו נסמכת בין היתר על העובדה שלשון החוק בסעיף לפקודת הנזיקין מתייחסת לשופטים בלבד.

מאידך גיסא, הגישה הגורסת כי שמירת עצמאות הרשות השופטת ואי תלות העוסקים במלאכת השפיטה מחייבת פרשנות לפיה החסינות בסעיף 8 הינה חסינות מהותית מוחלטת ומלאה, שכן אין מקום לאפשרות לפיה עובר למתן החלטת שיפוטית, שצריכה להתקבל משיקולים ענייניים בלבד, יהיה השופט נתון ללחץ מודע או בלתי מודע נוכח האפשרות העומדת לצד שאינו מרוצה מהחלטתו להגיש תביעה נגד המדינה בשל מעשהו השיפוטי. עצם קיומו של הליך תביעה כנ"ל, אף אם יסתיים בדחייתה של התביעה, עלול לגרוע ממידת עצמאותם של השופטים ולסכל את מטרת החסינות. זאת ועוד, המחוקק הקנה בידי הצד הנפגע את זכות הערעור על ההכרעה השיפוטית בידי הצד הנפגע, וזו תרופתו במקרה שנפלה שגגה במעשה השיפוטי. מתן אפשרות לבחון את המעשה הרשלני של הגורם השיפוטי אף עשויה להביא למצבים בלתי רצויים כגון שמיעת השופט "הרשלן", בהליך שיתברר בעניין, אשר אף ויכול ויתברר לפני ערכאה נמוכה מזו בה מכהן אותו מותב, דבר בעל השלכות לא פשוטות.

21.  קיימת מחלוקת פוסקים בשאלה מהי הגישה הראויה מבין השתיים. הצדדים ביקשו להסתמך עליה, כל אחד בהתאם לעמדתו.

עיינתי בכל אותם מקרים שהצדדים הפנו בסיכומיהם באשר לתביעות נגד המדינה בקשר עם רשלנות של גורם שיפוטי, וכן בחנתי החלטות אחרות שלא הופניתי אליהן. אציין כי במרבית המקרים בהם התעורר העניין, נטען לרשלנות של הגורם השיפוטי, בעיקר בקשר עם מתן החלטות לשלם כספים מקופת בית המשפט ומתן צווים שיפוטיים מבלי לבדוק כדבעי את המצב העובדתי לאשורו קודם להחלטה. המקרה שלפניי, שונה לחלוטין שכן הוא נסוב על טענה בדבר שגגה שיצאה לפני ביה"ד עת קיבל ראיה פסולה, בניגוד לחוק, במהלך דיון שהתנהל לפניו, וההשלכות של הראיה הנטענת על ההכרעה.

התובעת הפנתה לפסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בעניין בר"ע (ירושלים) 2315/00 מדינת ישראל נ' אבי פרידמן ואח', תק-מח 2001(1), 65542. באותו מקרה נדונה רשלנות של ראש ההוצאה לפועל, שהוציא פקודת מאסר מבלי שבדק קודם אם נכון להוציאה. שם ציין בית המשפט:

"יהיה זה לא רק מלאכותי, אלא גם מזיק לרשות השופטת עצמה אם לא תימצא דרך לאפשר לנפגעים אמיתיים מפעילות רשלנית מובהקת וקשה, לתבוע את נזקיהם, זאת חרף עובדות בדוקות המצדיקות את תביעתם...".

לפיכך, מצא בית המשפט כי נכון וראוי להתוות דרך ביניים פרשנית בין שתי הגישות הנ"ל לפיה החסינות שבסעיף 8 איננה חוסמת כליל הגשת תביעה כגד המדינה באחריות שילוחית בשל רשלנות שופט. דרך:

"שתכיר אמנם בהקרנה של החסינות הפרסונלית הברורה שסעיף 8 יוצר אותה, על היכולת לתבוע את המדינה באחריות שילוחית, ואולם שלא תימנע כליל שימוש בדרך זו. הקרנה זו משדרת מסר פרשני, ולפיו תסוכל מטרת סעיף 8 אם הוא ייעקף על ידי הגשת תביעת רשלנות "רגילה" נגד שופטים במסווה של תביעה נגד המדינה באחריות שילוחית. ואולם, מסר זה איננו נטול סייגים. לשון החוק איננה מונעת הגשת תביעה נגד המדינה, ובנסיבות אלו ניתן וצריך לאפשר הליכה בנתיב זה במקרים קיצוניים מאוד של רשלנות בוטה מאוד...".

כלומר, חסינות השופטים על פי הכרעה זו - המכירה ביכולת לתבוע את המדינה באחריות שילוחית במקרים קיצוניים של רשלנות - הינה חסינות דיונית-אישית.

דעה זו אומצה בין היתר, על ידי בית משפט השלום בתל אביב יפו, כב' השופט אטיאס, בפסק הדין בת.א.(ת"א) 6466/04 בר לב אליהו נ' מדינת ישראל; באותו מקרה נדונה תביעה לחייב את המדינה בקשר עם העברת כספי כינוס בקופת בית משפט השלום שהוצאו מהקופה ונמסרו למי שלא היה אמור לקבלם. בית המשפט קבע בפסק דינו כי למדינה אחריות שילוחית בקשר עם רשלנות רבתי של השופטת קודם להחלטה בדבר הוצאת הכספים.

גם השופטת ד"ר אבניאלי, מצדדת בגישת אלה הסבורים שיש מקום להטיל אחריות על המדינה במקרים של רשלנות, וזאת כאחריות ישירה. עמדתה מובאת בספרה הנ"ל, כמו גם בפסק דינה בבית משפט השלום בתל אביב יפו, ת.א. (ת"א) 199207/02 יאיר ש. שווק בע"מ נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ.

מנגד, הפנו הנתבעות לפסק דינו של כב' הנשיא פרגו בת.א. (ראשל"צ) 3568/06 שטרצר נ' בנק ירושלים, תק-של 2007(1), 296. שם נדחה ניסיון לערוך הבחנות בין סוגי המעשים והרשלנות, כדי לבחון את השאלה אם חלה החסינות שבסעיף 8 הנ"ל. לדעתו,החסינות הקיימת היא חסינות מהותית, מוחלטת ומלאה, שכן "כל ניסיון לערוך הבחנה כמותית, פוגע במהות ובמטרה שלשמן הוענקה חסינות זו". כמו כן עמד על כך שהבחנה מסוג זה תחייב העדתו בבית המשפט של השופט או נושא המשרה השיפוטית כדי להסביר את החלטתו ואת העדר הרשלנות ועל מנת להתגונן מפני תביעות הנוגעות למילוי תפקידו. מצב דברים כנ"ל עלול להוביל ל"סופה של עצמאות הרשות השופטת ותחילתה של "פסיקה מתגוננת".

כמו כן הפנו הנתבעות לפסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב, השופט גורפינקל, בת"א (ת"א) 94906/00 פיטוסי נ' כב' הש' אברהם יעקב (לא פורסם), אף שם הוכרע בהתאם לגישה הגוזרת חסינות המדינה מחסינותם השיפוטית של השופטים:

"אפשרות זו של חיוב המדינה באחריות שילוחית אינה נראית מעשית, לאור העובדה ששופט חסין מפני תביעה בחסינות מוחלטת, חסינות שפורשה אמנם כחסינות דיונית אך היא מונעת הגשת תביעה נגד השופט כשלוח של המדינה ועל כן מונעת גם את חיובה של המדינה באחריות שילוחית".

החלטה נוספת התומכת בגישה האמורה היא מפי כב' הרשם גלדשטין בבית המשפט המחוזי בתל אביב יפו, ת.א. (ת"א) 14446/06 מדינת ישראל נ' רותם ירון, שעניינה החלטת בית המשפט לענייני משפחה אשר נעתר לבקשת גרושה, לצאת את הארץ עם הקטינהללא ערבויות כאשר האם לא שבה לארץ. בית המשפט קבע כי אין מקום להטיל אחריות על המדינה, בין מכוח אחריות שילוחית ובין ישירה, ללא קשר לשאלת הרשלנות, בעיקר מנימוקים של מדיניות ציבורית, שכן אחרת יהיה בדבר עקיפת המטרות ביסוד הענקתהחסינות לרשות השופטת.

השופטת אברמוביץ קולנדר, מבית משפט השלום בנתניה, סברה בהחלטתה מיום 27.2.07 בת.א. (נת) 7842/04, אי.איי.אם טכונלוגיות מחשוב בע"מ נ' מדינת ישראל -הנהלת בתי המשפט, כי דין התביעה המייחסת רשלנות שילוחית להנהלת בתי המשפט בקשר עם רשלנות לשכת ההוצאה לפועל בפתח תקווה בגין שחרור כספים שהיו מגיעים לתובעת, לגורם אחר, להידחות מחמת שאין מקום להטיל על המדינה אחריות ישירה או שילוחית במקרה של רשלנות שופט וללא קשר למהות הרשלנות.

דעת שונה הובאה בספרות המשפטית, על ידי פרופ' גלעד במאמרו הנ"ל, "אוי לדור ששופטיו צריכים להישפט", באשר לדעתו שיש מקום להטיל חבות על המדינה כאשר עסקינן במקרים של זדון, המונע ממניע פסול או במקרה של חריגה מסמכות של היושב לדין.

 

מן הכלל אל הפרט:

22.       לאחר שבחנתי את נסיבות המקרה דנן, לפי כל אחת הגישות האמורות, הגעתי לידי מסקנה כי איני נדרש להביע את עמדתי באשר לדעה הראויה הנכונה לטעמי מבין השתיים, ודוק. גם אם תתקבל הגישה לפיה יש מקום להטיל חבות על המדינה, באותם מקרים של רשלנות רבתי, הרי שדין התביעה שלפניי בכל הנוגע להתנהלות ביה"ד להידחות מאחר ולא מדובר במקרה דנן במעשה שיפוטי העולה כדי רשלנות רבתי.

ראיתי לציין לעניין זה כי בית המשפט העליון בפסק דינו ברע"א 2821/01 פרידמן נ' מדינת ישראל (לא פורסם), על פסק הדין דלעיל בעניין בר"ע (ירושלים) 2315/00 מדינת ישראל נ' אבי פרידמן ואח', סבר כי אין צורך בהכרעה בשאלה האם החסינות חלה על המדינה, שכן גם באותו מקרה העובדות:

"...אינן יוצרות חבות קונקרטית לחיוב בנזיקין, אפילו אם המבקש צודק בטענתו שקיימת אחריות של המדינה למעשהו של נושא משרה שיפוטית (ראש ההוצאה לפועל) שפעל ברשלנות; בנסיבות אלה- ובלי לחוות כל דעה לגבי השאלה המשפטית, אנו דוחים את הבקשה".

וביתר פירוט:

רשלנות רבתי מתרחשת שעה שמדובר בחריגה ניכרת מהנורמה הסבירה באותן הנסיבות כך שאפילו רשלן היה נוקט באמצעי זהירות, וכנאמר בע"א 163/73 פיטר למן וולטון ואחר' נ' יעקב יוסף זכריה, פ"ד כז(2) 761, 763:

"אדם אשם ברשלנות רבתי. אם נמנע מלנקוט אותם אמצעי זהירות שאפילו רשלן היה נוקטם."

במועד הדיונים שהתקיימו בביה"ד, במהלכם הוגשה תמצית השיחה, וגם לאחריה, טרם יצאה הלכה פסוקה מלפני בית המשפט העליון בשאלת תחולת חוק האזנת סתר על בתי הדין הרבניים. אי הבהירות בנושא, באה לידי ביטוי במקרה שקדם לתביעת הבעל, אשר במסגרתו הבהיר בית המשפט העליון, כי מן הראוי שקודם תיבחן הסוגיה על ידי ביה"ד הרבניים עצמם והשאיר את ההכרעה בשאלה, לעת מצוא וכאמור בבג"צ 768/88 אברמוב נ' בית הדין הרבני האזורי בנתניה פ"ד מד(4) 330,(להלן בעמוד 335:

"לאחר העיון באנו למסקנה, כי עתירה זו דינה לידחות מטעמים שנעמוד עליהם להלן, ואין אנו רואים לנכון ולדרוש, לדון ולהכריע בגופה של השאלה העקרונית בדבר תחולת הוראות סעיף 13 לחוק האזנת סתר וסעיף 32 לחוק הגנת הפרטיות על סדר הדיון ודיני הראיות בבית הדין הרבני".

רק בהליך הבג"צ שהגישה התובעת דנן, קבע בית המשפט העליון לראשונה כי חוק האזנת סתר יחול גם על ההליכים בבתי הדין הרבניים. לפיכך, שעה שביה"ד קיבל את תמצית השיחה, הוא לא פעל בניגוד למצב המשפטי ששרר באותה עת, האוסר עליו לקבל את תקציר השיחה. לכן, גם אם יש מקום לסבור שהיה מקום שביה"ד יבדוק מיוזמתו את שאלת קבילות הראיה טרם קבלתה, אזי הספק ואי הבהירות בשאלת תחולת חוק האזנת סתר על ביה"ד הרבני, מוציא את המעשה השיפוטי המדובר מגדר רשלנות רבתי של ביה"ד.

זאת ועוד, בהבדל מהמקרים האחרים שנדונו בפסיקה בהם כאמור דובר בעיקר ברשלנות בירור עובדתי טרם מתן החלטה, אזי המקרה שלפניי הינו שגגה שיצאה לפני בית הדין ביישום דיני ראיות. במקרים כגון דא, הדרך שעל בעל הדין לנקוט לתיקון השגגה הגשת ערעור על ההכרעה, ככל שנפלה לפני הערכאה הדיונית, ולא הגשת תביעה מחמת רשלנות. כל תוצאה אחרת אינה מתקבלת על הדעת שכן משמעה שכל אימת שצד יסבור שבית משפט שגה בהחלה של הדין בענייננו, יגיש על כך תביעה נגד המדינה, דבר אשר יגרום לבירור משפטי האם אכן חלה שגגה בהכרעה כנטען והנזק שנגרם בעטיו. (ראה ע"א (ת.א. 1152/05 חברת בעלי מקצוע ונכסים 1997 בע"מ נ' מדינת ישראל, פיסקה י"א לפסק הדין).

מעל ומעבר, לא הובהר לפניי האם התובעת אכן התנגדה להצגת תקציר השיחה כראיה בביה"ד, בהבדל מההתנגדות להעדת החוקרת. אמנם כך נטען בתגובת בא כוחה של האשה לבקשה לסילוק על הסף (סעיף 4), אך לא צורפה כל אסמכתא לכך, והתגובה אף לא נתמכה בתצהיר כדין. בפרוטוקול הדיון מיום 15.4.01, צורף כנספח ט' לבקשה לסילוק על הסף, בו הוגש תקציר השיחה כראיה, (שורה 40), לא עולה כי בא כוח התובעת התנגד להגשתו. לכן, וככל שהתובעת לא התנגדה להגשת תקציר השיחה, יש בכך כדי להקהות מהרשלנות המיוחסת למותב ביה"ד שקיבל את תקציר השיחה כראיה. אציין כי מפסק הדין בבג"צ בעניינה של התובעת עולה כי בא כוחה התנגד לזימונה מחדש של החוקרת למתן עדות, וכן להגשת הקלטת עצמה, אך אין כל אינדיקציה כי התובעת התנגדה להגשת תקציר השיחה כראיה. על הצורך של המתנגד לראיה להעלות את שאלת הקבילות של הראיה במסגרת ההליך בו היא מוגשת נאמרו דברים מפורשים בבג"צ 768/88 הנ"ל בעמ' 336:

"סדר דיון זה, היינו הצורך להעלות טענה בדבר קבילותה של ראיה בתחילה, ובראש ובראשונה, לפני הערכאה השיפוטית הדנה בנושא שבקשר אליו מתבקשת הבאת הראיה, מן המושכלות הראשונים הוא ואינו צריך סימוכין וראיה. הליכה בדרך שונה, היינו "שליפת החלטה" - בדרך זו או אחרת - מאת ערכאה שיפוטית אחרת בדבר הימנעות מקבלת הראיה, באופן שהערכאה השיפוטית הדנה בתביעה שבה מבוקשת הראיה "תילכד" בהחלטת הערכאה השיפוטית האחרת בדבר מניעת השימוש בראיה, לא זו בלבד שיש בה משום פגיעה בכיבוד ההדדי שערכאות השיפוט השונות חייבות לנהוג זו בזו, אלא מונעת היא מהערכאה השיפוטית הדנה בתביעה להבהיר את נימוקיה, על שום מה החליטה לקבל את הראיה או שלא לקבלה."

שקלתי האם אין מקום בנסיבות העניין לבחון את השאלה, האם לא היה על ביה"ד לבדוק את סמכותו לקבל את הראיה הפסולה, בטרם קבלתה, וכפי שסבר בית המשפט בבג"צ 768/88 הנ"ל. לטעמי, ובבחינת נסיבות המקרה, לא היה מקום שביה"ד יעשה כן, מחמת שלא הוכח כי בא כוח התובעת טען לפניו כי תקציר השיחה, הינו ראיה פסולה. זאת ועוד, גם אם היה ביה"ד דן בעניין ומגיע למסקנה שתקציר השיחה קביל, אזי נוכח המצב המשפטי הקיים, שעה שלא היתה קביעה לפיה חוק האזנת סתר חל על ההליכים בביה"ד הרבניים, אין לראות בהמנעות ביה"ד לבדוק את השאלה, משום רשלנות רבתי מצדו.

טעם נוסף למסקנתי הוא בכך שבמקרה שלפנינו, הטעות לכאורה אף תוקנה שעה שבהחלטה בערעור, התייחס ביה"ד הגדול, לראיות קבילות מהן עולה המסקנה של ביה"ד לפיה בגדה התובעת בבעל, באופן המחייב את מתן הגט. בהקשר זה נקבע במפורש כי היו סתירות בדברי האשה באשר למספר הפעמים שיצאה לחו"ל ועם גורביץ, ועוד. גם אשר לסילוק ידה של האשה מהדירה, היו ראיות שאינן רלוונטיות לתקציר השיחה, שהוו בסיס מוצק לקביעת ביה"ד למסקנתו בדבר העדר זכויות האשה בה.

הואיל ולאור מסקנתי לא קיימת במקרה שלפניי אותה רשלנות רבתי, אליה כיוונה הפסיקה

המצדדת במקרים חריגים בהטלת אחריות על המדינה בגין מעשה הרשות השופטת, איני

נדרש איפוא לבחון את עמדתי במחלוקת הפוסקים בשאלת מהות החסינות השיפוטית.

אגב אורחא מצאתי לנכון לציין, לכאורה ובזהירות הראויה, כי ככלל עדיפה בעיני הגישה לפיה חרף קיומה של חסינות שיפוטית על פי סעיף 8 יש לאפשר תביעה כנגד המדינה באחריות שילוחית בגין הנזקים שנגרמו מן המעשה השיפוטי הרשלני וזאת באותם מקרים חריגים של רשלנות קיצונית ובוטה, על פני הגישה החוסמת כליל אפשרות כזו, אך כאמור איני רואה צורך בקביעת מסמרות על ידי לאור התוצאה אליה הגעתי.

לפיכך, אין מנוס אלא להורות שדין התביעה כנגד המדינה להידחות ביחס להנהלת בתי הדין הרבניים מפאת החסינות. מסקנה זו מתייחסת לביה"ד הרבני בלבד, בהבדל מהתוצאה ביחס למשטרה והחוקרת נוכח ההבדל המהותי בין אלה, עליו אעמוד בהמשך.

התביעה כנגד המדינה - משטרת ישראל והחוקרת

23.  לאחר שבחנתי את טענות הצדדים באשר לסילוק על הסף של התביעה כנגד המשטרה והחוקרת, סבורני כי אין מקום בשלב מקדמי זה, למחוק על הסף את התביעה כנגד שני אלה בעילות הנטענות למעט העילה המבוססת על חוק הגנת הפרטיות, כפי שיפורט בהמשך.

סעיף לפקודת המשטרה, עליו מבקשות הנתבעות להסתמך בטענתן להיעדר עילה כלפיהן קובע כדלקמן:

" (א) הוגשה תובענה אזרחית או פלילית, או ננקטו הליכים אחרים, נגד שוטר על מעשה שעשה בחזקת שוטר, מותר לו לטעון כי עשה את המעשה מכוח צו שניתן מאת שופט או מאת ראש ההוצאה לפועל.

(ב) הטענה תוכח על ידי הצגת הצו הנחזה כחתום בידי שופט או בידי ראש ההוצאה לפועל, ועל פי זה יהיה הנתבע זכאי לפסק-דין לזכותו, אפילו היה פגם בסמכותו של השופט או של ראש ההוצאה לפועל".

 

דא עקא, השתלשלות העניינים במקרה דנן מובילה למסקנה כי הנתבעות אינן יכולות לחסות, בשלב טרומי זה, תחת כנפיו של סעיף לפקודת המשטרה, כפי שיוסבר להלן.

הצו שהוצא על ידי בית הדין מיום 19.1.00, מורה לתת ניצב מזרחי, מפקד היחידה לחקירת פשעים בינלאומיים "להופיע לביה"ד הרבני בתל אביב בתאריך 20.2.00 בשעה 10:30 ולהביא איתך את תיק וגזיאל אנה". כן צויין, כי במידה ואינו יכול להתייצב "ישלח חוקר המצוי בפרטי הדין".

לדיון במועד הנ"ל התייצבה החוקרת כנציגת המשטרה והעידה לפני ביה"ד. אולם, אין בנמצא כל צו של ביה"ד המורה על הגשת התקציר השיחה. הישענות הנתבעות על הצו הלקוני הנ"ל כצו שמכוחו הגישה החוקרת את התקציר לביה"ד אינה חד משמעית, ודרושה בחינה וחקירה במסגרת הראיות בתיק ומכל מקום לא ניתן בשלב מקדמי זה לקבוע כי הייתה עליה חובה להציג את תקציר השיחה, לא כל שכן, לגלותו. לכאורה, כל שמחייב הצו הוא התייצבות נציג המשטרה ביחד עם תיק החקירה.

למותר לציין כי תיק חקירה מכיל חומר רב נוסף מלבד תוכן שיחות שנקלטו בהאזנת סתר אשר הינו חסוי על פי החוק, דבר שאמור להיות לכאורה בידיעת המשטרה וכל מי מטעמה ובכללם החוקרת. במיוחד נכון הדבר, שעה שעל פני הדברים אף עולה, שהחוקרת היתה מודעת לכך שאין מקום לחשוף לפני ביה"ד את חומר החקירה וכאמור בעדותה:

"הגב' הייתה איתו בתקופה ארוכה ביחסי אישות על פי הודאתה חוץ מהחומר שבידינו שהוא חומר מודיעיני וגם האשה לא מכחישה את זה".

לשאלת ביה"ד: אמרת בדברייך מלבד הודאתה על קיום יחסי אישות יש לכם חומר אחר בבקשה לפרט?

תשובה: אמרתי אבל אני לא יכולה לפרט כי החומר מודיעיני".

(ההדגשה אינה במקור - א.א.)

הנה כי כן, אין המדובר לכאורה בצו שהוצא באופן קונקרטי שלפיו על החוקרת היתה חובה להגיש תקציר השיחה כי אם בצו כללי, כמצוטט לעיל. לא למותר לציין כי לא ניתן לשלול, ולמצער בשלב זה, כי על אף שלא הגישה דבר לביה"ד נכון לאותה עת, אסור היה לחוקרת לרמז בדבריה על קיומו של "חומר מודיעיני" אשר מחזק אף הוא את הודאתה של התובעת בפניה על קיום יחסי אישות עם גורביץ.

כך, גם מפרוטוקול הדיון מיום 16.4.01, נראה לכאורה כי עובר להגשת התקציר על ידי החוקרת לא ניתן כל צו של ביה"ד המחייבה להגישו:

"לאחר שעיינתי שוב בתיק החקירה... מגישה לביה"ד את תוכן השיחה".

על פני הדברים נראה שיש לברר את הטעם לכך שהחוקרת פרשה מיוזמתה, לפני ביה"ד את הדברים הידועים לה מתוך האזנות הסתר, אותם דברים שבדיון הקודם ידעה לומר לביה"ד כי הם מהווים חומר חסוי ומודיעיני. כן יש לברר פשר הגשת תקציר השיחה לביה"ד, מבלי שקדם להגשתו, בירור מוקדם במעמד החוקרת, בעניין קבילות תקציר השיחה, ומבלי שהוצא צו קונקרטי אשר חייב את הגשתו.

יתירה מכך; במצב דברים סדור, אף לו היה ניתן צו קונקרטי כנ"ל כי אז היתה לכאורה חובה על החוקרת לבחון את הדבר עם הגורמים הממונים במשטרה כיועצים המשפטיים וקבלת תדרוך מתאים כמו גם לשקול האם אין מקום להתנגד למסירת ראיות בלתי קבילות. חיזוק לכך ניתן למצוא בכך שהמשטרה מצאה לנכון להתנגד להגשת הקלטת לביה"ד מחמת היותה ראיה שהושגה בהאזנת סתר. בדומה, וכך לכאורה מצופה היה, כי המשטרה תפעל גם בכל הנוגע להגשת תקציר השיחה, במיוחד לאור פסק הדין בבג"צ שאין הבדל מבחינת חוק האזנת סתר בין תקציר השיחה לבין הקלטת עצמה וכאמור בסעיף 11 לפסק הדין :

"העובדה כי מדובר בתקציר שיחה ולא בהקלטת השיחה עצמה, אין בה כדי לשנות מן העובדה שמקורו של התקציר בשיחה שהוקלטה בהאזנת סתר ועל כן נכלל הוא בגדר "דברים שנקלטו כדין בהאזנת סתר " לפי סעיף 13 (ג) לחוק".

סעיף לפקודת המשטרה המעניק חסינות מהותית לשוטר שעשה מעשה בחזקת שוטר מכוח צו שנתן שופט, אינו מוציא את מעשה הגשת התקציר השיחה, בהכרח מגדר מעשה נזיקין כטענת הנתבעות, וממילא יש מקום גם לבחון חיובה של המשטרה באחריות שילוחית למעשה שביצעה החוקרת, בהיותה עובדת המשטרה ובהתאם להוראות סעיף 13 לפקודת הנזיקין.

נראה גם שם סעיף 7(א) לפקודת הנזיקין המקנה חסינות לעובדי ציבור מפני תביעת נזיקיןלא יוכל לסייע בידה של החוקרת לסילוק התביעה כנגדה על הסף שכן ההגנה המוקנית בסעיף זה יפה אך ורקכאשר המעשה נעשה בתחום סמכות כדין של עובד הציבור או באמונה בתום לב מצידו של העובד בקיומה של סמכות כנ"ל. כל זאת יהיה מקום לבחון בזמן שמיעת הראיות, כאשר במסגרת זו היה לבדוק האם החוקרת חרגה מסמכותה במוסרה חומר שעליו חל חוק האזנת סתר לביה"ד, כמו גם את תום לבה בעניין ועל רקע הדברים שנאמרו על ידה בדיונים הקודמים.

24.  למעלה מהדרוש אוסיף כי בעובדה שטרם נקבעה הלכה פסוקה בעניין, יש טעם נוסף לדחיית הבקשה ככל שנוגעת למשטרה והחוקרת, שכן לכאורה מצופה מהמשטרה וכל מי מטעמה, לנהוג במשנה זהירות, בעת הצגת ראיות בלתי קבילות. לא כל שכן, בהיותה הגוף הממונה והאמון על יישומו היומיומי של חוק האזנת סתר, ולפיכך מודע לאיזונים הזהירים העומדים בבסיסו - בין האינטרס הציבורי להילחם בפשיעה אל מול הזכות לפרטיות שהינה זכות חוקתית ויסודית של הפרט, ומודע לאופן הזהיר והשקול שבו הערכאה המוסמכת לכך בוחנת בקשות לביצוע האזנת סתר, ונעתרת להן במשורה.

נתתי דעתי גם לטענת בדבר העדר הרלבנטיות של תקציר השיחה להכרעה במחלוקת, כמו גם הקשר הסיבתי, הנזק ושיעורו. כל אלה מקומם במסגרת מסכת הראיות, ולא ניתן בשלב מקדמי זה לקבוע העדרם של אלה, במיוחד לאור ההלכה הפסוקה לפיה יש לנקוט משנה זהירות בטרם תסולק תביעה על הסף, וכמפורט בהלכות שצויינו לעיל.

25.  אין בידי לקבל טענת הנתבעות לפיה ניתן לקבוע על הסף כי לא נגרם לתובעת כל נזק בגין הגשת התקציר מהטעם שהדיונים התנהלו בדלתיים סגורות. הנזק שנגרם מהבאת חומר חסוי לידיעתו של ביה"ד בא לכאורה לידי ביטוי בפסקי הדין של ביה"ד ובהחלטות ביה"ד הגדול, ככל שייקבע שאלה הסתמכו בהכרעותיהם על הראיה הבלתי קבילה שהונחה בפניהם כמפורט לעיל. לעניין זה די אם אציין כי בפסק הדין בבג"צ נקבע שיש ממש בטענתה של התובעת לפיה בתי הדין נתנו משקל נכבד בהחלטתם לתקציר השיחה שהוגש לעיונם.

"אין זאת אלא שהדיין מזוז התבסס על תקציר השיחה שהוצגה בפניו, שלא היתה בפני ביה"ד בסיבוב הראשון. הדיין מזוז אמנם נמנע מלאזכר את תקציר השיחה בנימוקיו, אולם עצם התרעומת שהביע על אי הגשת הקלטת כראיה, עשויה להעיד כי אמנם התחשב בהחלטתו בתקציר האמור... תקציר זה הובא גם לידיעת ביה"ד הגדול אשר אמנם ראה לבסס את החיוב בגט על עילות נוספות מלבד מעשי הכיעור, אולם נראה כי התחשב בתקציר שכן שינה דעתו מאז פסק דינו הראשון וקבע כי האמתלה של האישה לוידויה בפני החוקרת המשטרתית אינה מבוררת עוד" (סעיף 10 לפסק הדין).

סיכומו של דבר, דינה של הבקשה לסילוק על הסף מחמת היעדר עילה כנגד החוקרת והמשטרה - להידחות.

עילת התביעה על פי חוק הגנת הפרטיות

26.  עם זאת מצאתי כי דין עילת התביעה כנגד המשטרה והחוקרת המתבססת על חוק הגנת הפרטיות התיישנה. פגיעה בפרטיות הינה עוולה אזרחית, כך קובע סעיף לחוק הגנת הפרטיות, וככזו אינה כוללת את מרכיב הנזק ומתגבשת גם ללא הוכחתו.

"בשונה מעוולות אחרות בפקודת הנזיקין, המתנות את הפיצוי בהוכחת נזק ממון, שייכת עוולת הפגיעה בפרטיות לקבוצת העוולות שאינן דורשות הוכחת נזק ממוני ומאפשרות קבלת פיצוי אף בלעדיה" (אלי הלם, "דיני הגנת הפרטיות", עמ' 255).

ס' 26 לחוק הגנת הפרטיות קובע תקופת התיישנות מיוחדת, בת שנתיים, בתביעה אזרחית בעילה של פגיעה בפרטיות:

"תקופת ההתיישנות של תביעה אזרחית לפי חוק זה היא שנתיים."

לפי כללי ברירת הדיןחוק ספציפי גובר על חוק כללי וחוק מאוחר גובר על מוקדם. חוק הגנת הפרטיות הוא חוק ספציפיהמאוחרלחוק ההתיישנות הכללי, הקובע תקופת התיישנות בת שבע שנים. מכיוון שחוק הגנת הפרטיות גובר, תקופת ההתיישנות על פי עילת פגיעה בהגנת הפרטיות היא שנתיים. לאור האמור, אין לקבל טענת התובעת לפיה עילת התביעה קמה רק עם התגבשות נזקיה, שאירעו זמן רב לאחר מועד הגשת התקציר, שכן ברי כי במקרה דנן המעשה הנזיקי המהווה את העילה בגינה ניתן היה לתבוע פיצוי ללא הוכחת נזק הינו מועד הגשת התקציר, וממועד זה ואילך החל מרוץ ההתיישנות.

אשר על כן, עילת התביעה על פי חוק הגנת הפרטיות כנגד משטרת ישראל וכנגד החוקרת דינה להידחות מחמת התיישנות, וזאת בהתאם לתקנה 101(א)(3) לתקנות סדר הדין האזרחי.

27.  סוף דבר

התביעה נגד המדינה בכל הנוגע לרשלנות המיוחסת לביה"ד הרבניים נדחית מחמת חסינות.

הבקשה נדחית באשר לסילוק התביעה על הסף כנגד המדינה ביחס לאחריותה לפעילות המשטרה, כמו גם נדחית באשר לחוקרת. מבלי לגרוע מהאמור, עילת התביעה באשר לשני אלה, המושתת על חוק הפגיעה בפרטיות נדחית מחמת התיישנותה.

לא ראיתי ליתן צו להוצאות.

התיק נקבע לק"מ ליום 13.11.08 בשעה 08:30.

 

 

ניתנה היום, י"ט באב, תשס"ח (20 באוגוסט 2008), בהעדר הצדדים.

-------------------------------------------------------------------------

">

לתקציר פסק הדין

ת"א (נתניה) 7842/04

אי.איי.אם טכנולוגיות מחשוב בעמ

נ ג ד

מדינת ישראל-הנהלת בתי המשפט ע"י פרקליטו ת מחוז ת"א

 

בית משפט השלום נתניה

[27.02.2007]

 

בפני כב' השופטת אברמוביץ-קולנדר סמדר

 

בשם התובע עו"ד שבת אורן

 

החלטה

 

1.    התובעת, חברת א. איי אם אינטרנשיונל אלקטרוניקס בע"מ (להלן: ה"תובעת") הגישה תביעתה זו כנגד מדינת ישראל הנהלת בתי המשפט, בעילת רשלנות כנגד ראש ההוצאה לפועל וכן לשכת ההוצאה לפועל בפתח תקווה.

2.    עפ"י עובדות כתב התביעה התובעת הינה זוכה בתיק הוצאה לפועל בלשכת ההוצאה לפועל בנתניה שמספרו 5-01-05347-16 כנגד החייבת חב' תכלית מחשבים. גובה החוב היה סך של 2,429,599 ₪.

ביום 29.3.01 הטילה התובעת במסגרת תיק ההוצאה לפועל עיקול על כספים השייכים לחייבת שהיו מוחזקים באותו מועד על ידי צד ג' (אוניברסיטת בר אילן).

ביום 2.4.01 אישר צד ג' את העיקול ובהודעה שהגיש להוצאה לפועל ציין שמחזיק בידיו סך של 195,000 ₪ השייכים לחייבת. נכון למועד הטלת העיקול היו רשומים בידי צד ג' עיקולים נוספים על הסכום המעוקל וביניהם עיקול זמני מיום 26.12.00 על סך 195,000 ₪ שהוטל על ידי חברה בשם אורדור וכן עיקול מיום 1.3.01 שהוטל על ידי חברה בשם ג.נ.ג במסגרת תיק הוצאה לפועל 3-10-03739-20 בלשכת ההוצאה לפועל בפתח תקווה.

ביום 18.4.01 המציאה התובעת לידי צד ג' צו שנתן ראש ההוצאה לפועל בנתניה המצווה על מימוש העיקול שהטילה התובעת בידי צד ג'. על פי צו המימוש היה על צד ג' להעביר לתובעת את חלקה היחסי בעיקולים (אשר עמד לאור סכומי החוב בסך של 165,600 ₪).

צד ג' לא העביר לגזברות ההוצאה לפועל בנתניה את החלק היחסי בהתאם להחלטה, אלא העביר ללשכת ההוצאה לפועל בפתח תקווה לזכות תיק ההוצל"פ שבו חברת ג.נ.ג היא הזוכה סכום של 106,880 ₪, ונותר בידו סך מעוקל של 88,120 ₪.

ביום 24.5.01 כאשר הכספים שהעביר צד ג' מופקדים בגזברות לשכת ההוצאה לפועל בפתח תקווה, הוברר לצד ג' טעותו, שכן לאור החובות והחלקים היחסים שבין הנושים היה עליו להעביר ללשכת ההוצאה לפועל בפתח תקווה סך של 16,044 ₪ בלבד. על כן פנה צד ג' ללשכת ההוצאה לפועל בפתח תקווה והודיע על דבר טעותו ופירט שקיימים שני מעקלים נוספים (התובעת וחברת אורדור) ואף פירט את סכום העיקולים של כל אחד מעיקולים אלה.

למרות עובדה זו, העבירה לשכת ההוצאה לפועל בפתח תקווה את מלוא הסכום שהעביר אליה צד ג' בטעות לרבות הכספים המגיעים לתובעת, לידי חברת ג.נ.ג במקום להעביר לידיה את החלק היחסי בסכום המעוקל.

כאשר נודעה עובדה זו לצד ג' הוא הגיש ביום 21.11.00 ללשכת ההוצאה לפועל בקשה למתן הוראות וביום 17.12.01 הורה ראש ההוצאה לפועל שחברת ג.נ.ג תשיב הכספים שהועברו אליה מעבר לחלקה היחסי לאלתר על מנת שניתן יהיה לחלקם בין הזוכים האחרים שלזכותם עיקול.

ביום 24.12.01 הגיש צד ג' ללשכת ההוצאה בפתח תקווה גם בקשה לפי סעיף 20 (ב) לחוק ההוצאה לפועל להחזרת כספים שהועברו ביתר לחברת ג.נ.ג.

ראש ההוצאה לפועל נתן החלטה והפנה להחלטתו מיום 17.12.01 לפיה חויבה חברת ג.נ.ג להשיב הכספים. לאחר מכן ביום 31.12.01 ניתנה החלטה נוספת על ידי ראש ההוצאה לפועל לפיה דחה את הבקשה להחזרת הכספים.

חברת ג.נ.ג לא השיבה הכספים. בשלב מסוים הפכה חברת ג.נ.ג לחדלת פרעון ולא ניתן להיפרע ממנה, ועל כן הגישה התובעת התביעה נשוא תיק זה בסך של 111,146 ₪ בגין הסכומים שהועברו ביתר לחברת ג.נ.ג וכן ההוצאות שנגרמו לתובעת כתוצאה מהליכים אלה.

3.    הנתבעת, מדינת ישראל הגישה כתב הגנה וכן הגישה בקשה זו לדחיית התביעה על הסף שכן לטענתה אין לה אחריות שילוחית להחלטות שיפוטיות של נושאי משרה ובכללם ראש ההוצאה לפועל וכי עומדת לה טענת החסינות.

4.    עלי לציין שבכתב ההגנה המקורי לא טענה הנתבעת טענה זו, ועל כן הגישה בקשה לתיקון כתב ההגנה והוספת הטענה שכן בשל טעות שנפלה בכתב ההגנה לא נטענה הטענה. לאחר שקיבלתי תגובות הצדדים החלטתי ליתן אפשרות לנתבעת לתקן כתב הגנתה וזאת כנגד תשלום הוצאות לתובעת.

5.    לטענתה של הנתבעת המפורטת בבקשתה עמדה זו שהמדינה אינה אחראית באופן שילוחי למעשה או מחדל של ראש ההוצאה לפועל התקבלה בבית המשפט המחוזי בבש"א (ת"א) מדינת ישראל נגד ר.י. תק - מח 2006 (3) 6824 שניתנה רק לאחרונה, מפי כב' הרשם גולדשטיין כאשר נקבע שם שאין מקום להטיל על המדינה אחריות בין מכח אחריות ישירה והן מכח אחריות שילוחית במקרים של רשלנות שופט ואין משנה סוגה, כאשר לכל היותר יש לאמץ גישתו של פרופ' גלעד באשר לפעולות שנעשו בזדון ממניע פסול.

6.    טוענת התובעת שאין מקום לדחיית התביעה על הסף שכן למדינה קיימת אחריות שילוחית למעשה או מחדל של ראש ההוצאה לפועל.

7.    אכן פסק דינו של השופט גולדשטיין הינו ברור וחד משמעי לפיו אין כל מקום להטיל אחריות שילוחית או ישירה על המדינה על פעולות שופט ואין משנה סוגה של הרשלנות

8.    מנגד קיימת ההחלטה בבר"ע ירושלים 2315/00 מ"י נ' פרידמן תק - מח 2001 (1) 65542, לפיה ייתכן חיוב שופט במקרים קיצוניים של רשלנות בוטה מאוד וכי החסינות שהוענקה לשופטים בסעיף לפקודת הנזיקין או לראש ההוצאה לפועל בסעיף 73 א'לחוק ההוצאה לפועל, אינה חלה על מדינה כמעסיקתם.

אף השופטת ד"ר דפנה אבינאלי בפסק דינה בענין יאיר ש. שיווק בע"מ נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ תק - של 2005 (3) 12227 מצדדת בהכרה בקיומה של אחריות ישירה של המדינה על עוולות שביצע שופט (להבדיל מאחריות שילוחית).

9.    מצדדת אני בגישת כב' השופט גולדשטיין, שכן הרעיון המרכזי הוא חסינות השיפוטית הנועדה להגן על מערכת המשפט, להבטיח את אי תלותה ותפקודה היעיל.

החסינות השיפוטית נועדה למנוע פגיעה בתפקודו של השופט כתוצאה מהתדיינות בדבר טיב שפיטתו, מניעת פגיעה בעצמאות שיקול הדעת השיפוטי, מניעת פגיעה באמון הציבור בבית המשפט כתוצאה מתביעות סרק, ואף שימור ההירארכיה בין ערכאות השפיטה ואת היחסים בין השופטים באותה ערכאה פן ידון שופט שלום בטענת רשלנות שהועלתה כנגד שופט מחוזי, ופן ידון שופט חברו.

10.  הביקורת שעל השופט להתחשב בה היא ביקורת במסגרת ערעורים המוגשים על החלטותיו השונות ולא ביקורת בהתאם לתביעות שיוגשו כנגדו.

11.  אף סעיף לפקודת הנזיקין קובע שלא תוגש תובענה על עוולה שעשה אדם המבצע פעולה שיפוטית במסגרת תפקידו השיפוטי. סעיף 73 א' לחוק ההוצאה לפועל מחזק הוראה זו וקובע שלא תוגש נגד ראש ההוצאה לפועל תובענה על עוולה שעשה במילוי תפקידו.

12.  משכך , אין הבדל בין תביעה כנגד שופט או ראש הוצאה לפועל לבין תביעה כנגד המדינה כמעסיקתו שכן תכלית חקיקת החסינות היא מניעת בירור שאלה זו במסגרת תביעת נזיקין.

המדינה אינה מעבידת השופט במובן הרלוונטי להחלת האחריות השילוחית שכן השופט אינו "עובד" לענין זה, הוא אינו נתון למרותה והיא אינה רשאית להנחותו כיצד לפעול.

אחריות שילוחית בנזיקין הינה חריג לכלל שאיש ישא בעוולתו ואין היא ישימה כאשר מדובר ב"עובד" שאין ל"מעבידו" כל מרות עליו שכן הכלל הוא שאדם אחראי למעשיו הוא. למדינה אין כל שליטה על בחירת השופטים ועל דרך עבודתם.

13.  לאור כל האמור לעיל מן הראוי אכן לדחות התביעה שעניינה רשלנות ראש ההוצאה לפועל בהחלטותיו, אשר ניתנו במסגרת ההליך השיפוטי, אשר עליהן לא הוגש כל ערעור.

14.  אין ספק שההחלטות השיפוטיות שנעשו במסגרת תפקיד ראש ההוצאה לפועל גרמו נזק רב לתובעת, אולם לאור החסינות, עקרון אי התלות השיפוטית והעובדה שאין ספק שהחלטת ראש ההוצאה לפועל נעשתה ללא כוונת זדון או משוא פנים , אין מנוס מאשר להורות על סילוק התובענה על הסף.

בנסיבות הענין לא מצאתי לנכון לחייב בהוצאות וכל צד יישא בהוצאותיו.

-------------------------------------------------------------------------

">

לתקציר פסק הדין

ת"א (תל-אביב-יפו) 64666/04

בר לב אליהו

נ ג ד

מדינת ישראל

 

בית משפט השלום תל-אביב-יפו

[22.2.07]

 

השופט אטיאס אריה

 

פסק דין

 

תביעה זו עניינה דרישת התובע, מר בר לב אליהו (להלן: "התובע" או "בר לב") לחייב את מדינת ישראל (להלן: "הנתבעת" או "המדינה") לפצות אותו בגין אחריותה השילוחית לנזקים אשר נגרמו לו לטענתו עקב מעשיהם ו/או מחדליהם של עובדי בתי המשפט ושל כב' השופטת (בדימוס) טלגם (להלן: "השופטת"). זאת בשעה שכספים שהופקדו ככספי כינוס בקופת בית משפט השלום בבת ים (במסגרת ת.א. 5948/94 (להלן: "התיק העיקרי") הוצאו מהקופה ונמסרו לאנשים שלא היו רשאים ומוסמכים לקבלם (להלן: "משיכת הכספים") (סעיף לכתב התביעה וכן סעיף 1 לסיכומים מטעם ב"כ התובע).

מקום מרכזי במסגרת טענות הצדדים תפסה התייחסותם לעמדת המדינה אשר הוצגה גם במסגרת בש"א 160574/05 שהוגשה במסגרת תיק זה, לפיה נוכח עקרון החסינות השיפוטית במשפט הישראלי כפי שהינו מעוגן בהוראות סעיף לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין") אין מתקיימת בנסיבות תיק זה אחריות שילוחית של המדינה לעניין סעיף 13 לפקודת הנזיקין.

רקע

התיק העיקרי עסק בזכויות הנוגעות לנכס ברחוב זבולון בת"א (להלן: "הנכס"). במסגרתו הוגשו תביעות ותביעות שכנגד ע"י בעלי הנכס מצד אחד וע"י התובע ומר משה פרץ (להלן: "פרץ") מצד שני. התיק העיקרי נפתח בשנת 1991 ובשנת 1994 הוא הועבר לבית משפט השלום בבת ים- חולון. זאת עם מעברו של השופט סלטון שבפניו התנהל התיק לבית משפט זה (סעיפים 2-4 לכתב התביעה וסעיפים 12-13 לכתב ההגנה).

עוד קודם לכן ביום 20.2.1992 מינה השופט נתן עמית כונסי נכסים לנכס אשר ידאגו בין היתר להשכיר את יחידותיו (נספח א לתצהיר התובע). אין מחלוקת,כי כספי הכינוס הופקדו בקופת בית המשפט בבת ים - חולון (סעיף בתצהיר התובע וסעיף 19 בכתב ההגנה).

ביום 16.4.96 דחה כבוד השופט סלטון את תביעת בעלי הנכס ונמחקה התביעה שכנגד שהגישו התובע ופרץ כנגדם. במקביל קבע השופט סלטון, את שכרם של כונסי הנכסים והוסיף, כי אלה סיימו את תפקידם. בסעיף 6.3 להחלטתו (כפי שהיא מצורפת כנספח ב'לכתב ההגנה) נקבע לעניין כספי כינוס הנכסים:כי "הנתבעים יהיו רשאים לעניין תביעותיהם הכספיות...לרבות אלה הנוגעות לכספים אשר נתקבלו ע"י כונסי הנכסים להגיש תביעה או תביעות משפטיות מפורטות אלא אם הבורר פסק או יפסוק בהן או בחלקן או אם הצדדים יגיעו להסדר לגביהן".

במקביל להליכים המשפטיים השונים הנוגעים לתיק העיקרי התנהל גם תיק בוררות ע"י המהנדס ברמן (להלן: "ברמן"). המדינה צרפה כנספח ג' לכתב הגנתה את פסק הבורר ברמן. זה ניתן ביום 20.5.96. מסעיף 1 ד. לפסק הבורר, עולה, כי ברמן מונה לתפקידו ע"י השופט סלטון ביום 3.2.94 על מנת לפסוק "בעניין מהות השיפוצים שנעשו בנכס המהווה נושא להתדיינות בפני בתיק זה, היקף השיפוצים הנ"ל נחיצותם והערכת עלותם". בהחלטתו חייב הבורר ברמן את בעלי הנכס בתשלום סכומים שונים לבר לב ופרץ. בהמשך התנהל הליך בוררות נוסף הנוגע לצדדים לתיק העיקרי אך הפעם בין בר לב ובין פרץ בינם לבן עצמם.

בעלי הנכס הגישו ערעור על פסק הדין בתיק העיקרי וזה נדחה ביום 2.9.98 ( סעיף 10 לתצהיר התובע).

בד בבד החל להתנהל הליך בוררות בפני עו"ד שי ניצן ביחס לשאלה כיצד יחולקו הכספים המופקדים בקופת בית המשפט. ב"כ המדינה, בדיון שנערך בפני, הגישה את פסק הבורר בעניין זה אשר סומן נ/3. ממסמך זה עולה, כי הבורר שי ניצן בהחלטתו מיום 13.5.99 קבע, כי בר לב זוכה בחלק הארי של תביעתו, הוא דחה את עיקר התביעה שכנגד שהגיש פרץ והוא קבע, כי "מתוך דמי השכירות ששולמו לקופת הכינוס ו/או הנאמנות עבור החנות יש להעביר את חלקו של פרץ לידי בר לב" (סעיף 128(ב)).

 

מכל מקום התובע בתצהירו (סעיפים 8-9) מציין, כי עוד ביום 1.7.96 וביום 11.7.96 לאחר פסק דינו של הבורר ברמן הגיש בקשות לבית המשפט במטרה למשוך כספים מקופת הכינוס. מנספח ג1 לתצהיר התובע עולה כי הבקשה מיום 1.7.96 הייתה צריכה להיות נדונה בפני השופטת טלגם ומנספח ג/2 לתצהיר עולה, כי הבקשה מיום 11.7.96 הייתה צריכה להיות נדונה בפני השופט סלטון. לנספח ג/3 לתצהיר התובע מצורפת החלטה של השופט סלטון מיום 22.8.96 הדוחה בקשות למתן הוראות לכונסי הנכסים שהגיש התובע. עולה, כי כבוד השופט סלטון דחה את הבקשות. בהחלטתו קבע השופט סלטון, כי "כונסי הנכסים שוחררו למעשה מתפקידם עם קבלת פסה"ד...כל אחד מכונסי הנכסים, אם יש ברשותו כספים כלשהם שנתקבלו, יפקיד אותם, תוך 15 ימים מיום קבלת החלטה זו, בקופת ביהמ"ש בה הופקדו הכספים עד כה...לבד מדיון בשאלת השכר וההוצאות המגיעות לכונסי הנכסים לא ידון בית משפט זה, במסגרת תיק זה בתביעה כלשהי שיש לצד אחד נגד הצד השני או לצד כלשהו נגד כונסי הנכסים או נגד מי מהם".

אין מחלוקת בין הצדדים כי בין לבין הצליח פרץ למשוך את כספי הכינוס מקופת בית המשפט אגב ביצוע מעשה פלילי. במסגרת זאת פתח אחד בשם אורי כהן (להלן: "כהן" או "הזוכה") תיק הוצל"פ כנגד משה פרץ ובמסגרתו הגיש בקשה להטלת עיקול לפני מתן אזהרה על כל כספים של פרץ המצויים בקופת בית המשפט במסגרת התיק העיקרי. (נספחים ד/1 ו- ד/2 לתצהיר התובע). על כל הכספים הוטל עיקול. בסמוך לאחר פתיחת תיק ההוצל"פ הגיעו כהן ופרץ להסכם פשרה לפיו אין לפרץ התנגדות, כי כהן יקבל את הכספים המעוקלים.

ביום 17.3.97 הגיש כהן את הסכם הפשרה לראש ההוצל"פ. במסגרת זאת ביקש כהן מראש ההוצאה לפועל "להורות לגזברות בת ים להעביר את הכספים המעוקלים לזוכה (הוא כהן - א. א) לאחר הסכם פשרה". ביום 18.3.97 נתן כב' הרשם גבאי החלטה בבקשה זאת "כמבוקש".

התובע, בתצהירו (סעיף 11 ז.) מציין, כי ביום 25.3.97 פנה כהן לבית המשפט השלום בבת ים בבקשה דחופה להורות לגזברות בית המשפט לקיים את החלטת ראש ההוצל"פ מיום 18.3.97. הבקשה הועברה לכב' השופטת טלגם. כבוד השופטת טלגם בהחלטתה מיום 26.3.97 הורתה על העברת הכספים לזוכה. העתק הבקשה וההחלטה מצורף כנספח ו' לתצהיר התובע. על סמך החלטה זו נמסר לזוכה שיק על סך 135,456 ש"ח על ידי גזברות הנהלת בתי המשפט.

התובע מציין (סעיף 11 י. בתצהירו), כי ביום 3.4.97 הפקיד הזוכה את השיק שקיבל בחשבון בבנק ולמחרת היום העביר את סכום ההפקדה לחשבון השייך לאחותו של פרץ אשר נוהל ע"י פרץ.

המדינה בכתב הגנתה מציינת, כי "קורותיו של תיק ההוצל"פ שתוארו לעיל, נדונו והוכרעו בת.פ. 10161/00 מדינת ישראל נ' פרץ משה, במסגרתו הוגש כתב אישום כנגד פרץ וכהן בגין עבירות על סע' 499(א)(ג), 415 ו-264 לחוק העונשין תשל"ז-1977". כהן נפטר ופרץ לבדו הורשע במעשה המרמה כבר ביום 23.12.03.

התובע בתצהירו (סעיפים 13 ו-14) ציין, כי במהלך חודש נובמבר 1998 פנה ב"כ התובע למזכירות בית המשפט בבת ים ואז התברר לו כי הוצאו מקופת הכינוס סך של כ- 135,456 ₪. בנספח ז/1 ו- ז/2 לתצהירו הוא מצרף מכתבים בהקשר זה שהעביר בא כוחו למזכירות בית המשפט השלום בבבת ים.

במצב דברים זה טוען התובע (סעיפים 20 ו-21 לתצהירו), כי עובדי בית המשפט במעשיהם ובמחדליהם אפשרו לכהן לקבל את הכספים שהוחזקו בקופת בית המשפט וכי השופטת טלגם התרשלה התרשלות בוטה בתפקידה וגרמה על ידי מתן החלטתה להוצאת הכספים מקופת בית המשפט.

טענות סף מקדמיות

המדינה טוענת (כך בסעיפים 66-86 לסיכומי ב"כ המדינה), כי יש לדחות את התביעה כיוון שהתיישנה וכן כיוון שהיא הוגשה בשיהוי כבד אשר גרם למדינה נזק ראייתי.

מצאתי שאין מקום לקבל טענות אלה כפי שיפורט להלן.

התיישנות

כתב התביעה הוגש ביום 13.10.04. לטענת ב"כ המדינה עילת התובענה התגבשה בין התאריכים 13.3.97 ועד ליום 3.4.97. קרי חלפו למעלה משבע שנים וחצי בין התגבשות העילה והגשת התביעה. זאת בשעה שמכח סעיף לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958(להלן: "חוק ההתיישנות") התקופה בה מתיישנת תביעה, שלא הוגשה עליה תובענה בשאינו מקרקעין עומדת על שבע שנים בלבד.

המדינה מתייחסת בהקשר זה למכלול האירועים הפליליים בהם נקטו כהן ופרץ אשר הובילו למשיכת הכספים מקופת בית המשפט ועד למועד בו הופקד הכסף בחשבונו של כהן ויצא למעשה מרשות בית המשפט.

התובע מנגד טוען, כי רק בחודש נובמבר 1998 נודע לו דבר משיכת הכספים מקופת בית המשפט (סעיף 30 לסיכומי ב"כ התובע) ולפיכך יש להחיל בעניין זה את סעיף לחוק ההתיישנות.

סעיף לחוק ההתיישנות שכותרתו "התיישנות שלא מדעת" קובע, כי:

"8.  נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה".

כבוד השופט טירקל בע"א 7805/02 יצחק הלפרט נ' אסותא מרכזים רפואיים בע"מ (נח (6) 847, עמוד 855) שב ומבהיר, כי "סעיף 8 קובע את "כלל הגילוי", שלפיו אם נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה מסיבות שלא היו תלויות בו, ושאף בזהירות סבירה לא היה יכול למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום גילוי העובדות שנעלמו ממנו. כלל הגילוי בא להגן על תובע שנהג כאדם סביר, ואף-על-פי-כן לא גילה בעוד מועד את העובדות המקימות את עילת תביעתו. תובע כזה לא ויתר על זכויותיו, שהרי לא היה מודע להן, ואף אינו אשם ביצירת הסתמכות אצל הנתבע. לכן תתחיל תקופת ההתיישנות של תביעתו רק מיום שגילה, או שהיה יכול לגלות, את העובדות המהוות את עילת התובענה"

סבור אני כי במקרה הנדון בפני התובע לא יכול היה לדעת ואף לא צריך היה לדעת, כי כהן ופרץ עשו יד אחת לרמות את בית המשפט ולהוציא מקופת בית המשפט את כספי הכינוס. יתרה מזאת התובע ביקש עוד קודם לתרמית זאת להוציא כספים מהקופה אולם הדבר לא התאפשר לו. (סעיף 11. ה לתצהירו ונספח ה' לתצהיר). בעדותו בפני, (עמ' 8 שורה 5-6) ובתשובה לשאלת ב"כ המדינה לא ידע אומנם התובע להסביר מדוע פנה לבית המשפט רק בנובמבר 1998 על מנת לברר את מצב כספי הכינוס אך אני מקבל את הסברו (שורות 8-9 באותו עמוד) לפיהן "זה לא ממש היה בנפשי. הבנתי, כי הכסף נשמר בקופת בית המשפט. לא יכולתי להעלות על דעתי תעלול כזה שפרץ עשה".

במצב דברים זה אני קובע, כי יש למנות את תקופת ההתיישנות החל מהמועד בו התובע למד על הנזק שנגרם לו ועל עילת התובענה שלדעתו הקימה נזק זה. קרי החל מחודש נובמבר 1998. ממועד זה ועד מועד הגשת התביעה לא חלפו שבע השנים המובילותלהתישנות התביעה ולפיכך אני דוחה את טענת המדינה לעניין זה.

שיהוי

המדינה טוענת, כי תיק ההוצל"פ נושא המרמה בוער כבר בשנת 1999; בית משפט השלום בבת-ים שלפקידיו מיוחסים המעשים או המחדלים הנטענים בכתב התביעה כבר נסגר;כל נספחי כתב התביעה אינם מצויים בתיק בית המשפט;ובתיק האזרחי שהתנהל בבית המשפט השלום בבת ים ואשר מצוי ברשות המדינה אין כל תיעוד בדבר קבלת הבקשה להטלת עיקול, נושא המרמה, על ידי מזכירות בית המשפט. לטענת המדינה כל אלה גורמים למדינה לנזק ראיתי אשר פוגע, פגיעה ממשית ביכולתה להתגונן (סעיפים 17-26 לסיכומי ב"כ המדינה).

הפסיקה דנה לא אחת בטענת שיהוי המועלית כנגד תביעה אזרחית בטרם חלפה תקופת ההתיישנות. הנשיא (בתוארו דאז) ברק בע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים (פ"ד נז (5) 433) מדגיש, כי הזכות לפנות לביהמ"ש הינה זכות חוקתית הנגזרת מחוקי היסוד עצמם.השופטת פרוקצ'יה מאמצת, בסעיף 12 לפסק דינה, את הגישה לפיה "במשטר דמוקרטי הפונקציה הבסיסית המוטלת על הרשות השופטת היא הכרעה בסכסוך....ותפיסה זו הולידה את הכלל, כי שערי ביהמ"ש לא ינעלו בפני מי שמבקש סעד מרשות שיפוטית אלא מטעמים כבדי משקל. גם כך, השופטת פרוקצ'יה, בסעיף 14 לפסק דינה מציינת מצבים אשר בהם, למרות תפיסה זאת, עשויה להתקבל טענת שיהוי. במסגרת זאת, היא קובעת, כי סילוק תביעה בטענת שיהוי יתכן מקום שחוסר תום לבו של התובע או מצג ממשי של ויתור או מחילה מצידו על זכותו הניעו את הנתבע למעשה או מחדל אשר הביאו שינוי במצבו של הנתבע לרעה. הנטל להוכיח את התנאים הנדרשים לקיום שיהוי מוטל על הטוען לכך - קרי על הנתבע. בכל מקרה השופטת פרוקצ'יה מדגישה, כי "השתהות בתחום תקופת התיישנות הינה זכותו של המתדיין והיא עשויה לעיתים לשמש אמצעי חשוב בדרך לפתרון המחלוקת מחוץ לערכאות".

אינני סבור, כי במקרה הנדון בפני מתקיימים התנאים אותם הגדירה השופטת פרוקצ'יה המאפשרים לקבל טענת שיהוי. אינני סבור, כי התובע השתהה מחוסר תום לב או שהוא הציג מצג ממשי או אף מצג כלשהוא לפיו הוא וויתר על זכות תביעתו. סבור אני, כי יש טעם ממשי לנימוק אותה מציגה ב"כ התובע (סעיף 31 סיפא לסיכומים) לפיו התובע המתין, קודם להגשת התביעה, להכרעת הדין בתיק הפלילי כנגד פרץ.

יתרה מכך, לא השתכנעתי, כי למדינה נגרם נזק ראייתי המקשה עליה את ההגנה. המדינה כאמור הצליחה להוכיח באמצעות הראיות שהיו ברשותה את אחריותו של פרץ למעשה המרמה. כידוע נטל השכנוע הנדרש לעניין הוכחת עבירה פלילית הינו נטל הגבוה בהרבה מהנטל שצד נדרש לו בהליך אזרחי. ראיות אלה צריכות היו להספיק לדעתי גם להוכחת טענותיה של המדינה בדיון זה או לכל הפחות להפרכת גרסתו של התובע. לא זו אף זו התובע עצמו צרף די מסמכים וראיות ובכלל זה ביחס להחלטות הרשם גבאי והשופטת טלגם וממילא אין למעשה מחלוקת בין הצדדים ביחס להשתלשלות המרכיבים המרכזיים אשר מהווים את הבסיס לכתב תביעה זה.

כיוון שכך אני דוחה גם את טענת השיהוי.

טענת המדינה להעדר יריבות משפטית והעדר אחריות שילוחית

טענה מרכזית של המדינה בתביעה הנדונה בפני נוגעת לעקרון החסינות המשפטית במשפט הישראלי כפי שהוא מעוגן בסעיף לפקודת הנזיקין ולפיו:

"אדם שהוא גופו בית-משפט או בית-דין או אחד מחבריהם, או שהוא ממלא כדין חובותיו של אדם כאמור, וכל אדם אחר המבצע פעולות-שיפוט, לרבות בורר - לא תוגש נגדו תובענה על עוולה שעשה במילוי תפקידו השיפוטי".

המדינה טוענת, כי המדובר בחסינות מהותית וכי השופטים אינם בגדר "עובדים" לעניין אחריות שילוחית במובן סעיף 13 לפקודת הנזיקין הקובע אחריות על מעשה שעשה עובד שלו.

בתביעה זו המדינה היא הנתבעת ולפיכך הדיון המרכזי נסוב סביב שאלת קיומה של אחריותה של המדינה לפעולות שעשו עובדי בית המשפט והשופטת טלגם. פעולות שבעקבותיהם התאפשר לטענת התובע ביצוע מעשה המרמה שגרם להוצאת הכספים המעוקלים מקופת בית המשפט.

במסגרת התביעה העיקרית וכן במסגרת בש"א 160574/05 בתיק זה שטחו הצדדים את טענותיהם המרכזיות לעניין זה. בבמסגרת זאת הפנו הצדדים לפסק דין שניתן בבית המשפט המחוזי בירושלים במסגרת בר"ע 2315/00 מדינת ישראל נ' פרידמן ואח' (להלן: "פס"ד פרידמן"). המדובר בפס"ד שניתן ביום 12.3.01 אשר קבע , כי "החסינות בסעיף 8 איננה חוסמת כליל הגשת תביעה נגד המדינה באחריות שילוחית בשל רשלנות שופט" וכי "לשון החוק איננה מונעת הגשת תביעה נגד המדינה ובנסיבות אלו ניתן וצריך לאפשר הליכה בנתיב זה במקרים קיצוניים מאוד של רשלנות בוטה מאוד".

ב"כ המדינה במסגרת הבש"א הנ"ל ציינה (שם בסעיף 38 ואילך), כי פס"ד פרידמן לא הפך להלכה מחייבת והיא הזכירה פס"ד שניתן בבית המשפט השלום בחדרה במסגרת בש"א 874/02 בת.א. 1259/02 יורשי המנוח כב' השופט אמנון הומינר נ' אייל דש בו דחתה כבוד השופטת סלע את התביעה כנגד המדינה וקבעה שאין מדובר בהלכה מחייבת. בנוסף הפנתה ב"כ המדינה (בסעיפים 41-43 לבקשתה הנ"ל לפסקי דין ולהחלטות נוספות שאימצו עמדה דומה או קבעו שאין להחיל את ההחלטה בנוגע לאחריות שילוחית של המדינה אלא במקרים בהם הפעולה נשוא הדיון נעשתה בכוונת זדון וכדי לגרום נזק ממש.

בניגוד לטענת המדינה סבורה ב"כ התובע, (סעיף 42 לסיכומיה), כי פס"ד פרידמן הינו פס"ד מנחה ביחס לבתי משפט השלום וכי לא יצא פסק דין אחר בערכאה המחוזית אשר היה מנוגד לפסק דין זה.

אני מקבל בהקשר זה את עמדת ב"כ התובע.

 

חוק יסוד השפיטה קובע:

 

"הלכה פסוקה

20.  (א)            הלכה שנפסקה בבית משפט תנחה בית משפט של דרגה נמוכה ממנו".

כלומר ההלכה שנפסקה לעניין אחריותה השילוחית של המדינה, כפי שנקבעה בפס"ד פרידמן אכן צריכה להנחות את בתי משפט השלום. הלכה למעשה שורה של פסקי דין שניתנו בבתי משפט השלום אימצו בפועל הלכה זאת.

כך בית משפט השלום באילת, מפי השופט ש. שטיין בבש"א 144/03 ביה"ד הרבני האזורי באר שבע ואח' נ' גיא פיטוסי עו"ד בהחלטה מיום 2.12.03 מאמץ את הגישה לפיה החסינות המוקנית לשופטי בית המשפט אינה מוחלת גם על המדינה. זאת כאשר השופט ביצע עוולה המגיעה כדי רשלנות רבתי. הוא קובע, כי "המבחן שנקבע יש בו כדי להגביה את הרף ככל הנוגע לזכות לתבוע את המדינה עקב עוולות אשר בוצעו על ידי שופט במילוי תפקידו. ההגיון בכך הנו מחד לא לאפשר ביקורת על שופט ששגה במילוי תפקידו, אלא במסגרת ערעור ומאידך כן לאפשר לאזרח במקרים חריגים אשר אינם יכולים להיפתר על ידי הגשת ערעור לתבוע את המדינה".

בית משפט השלום בירושלים א 2905/05 עו"ד גד פלר נ' מדינת ישראל בפס"ד מיום 19.1.05, מפי השופט דוד מינץ, אינו בדעה שהמדינה אינה נושאת באחריות שילוחית לרשלנות נושא משרה שיפוטית שכן "גישה זו נשללה בפסיקה". בית משפט השלום בחיפה מפי כב' השופטת ת. שרון-נתנאל בת"א 10271/01 קינן נ' אגמון גילה ואח' בפס"ד מיום 7.3.05 מאמץ את הגישה לפיה תוטל אחריות שילוחית (באותו עניין על משרד הרווחה) במקרים בהם פקיד סעד (אשר ביצע "פעולות שיפוט החוסות בצל החסינות אשר מעניק סעיף 8 לפקודה) ביצע את פעולותיו ברשלנות רבתי.

בית משפט השלום חיפה בפס"ד מיום 19.12.05 מפי השופטת כ. ג'דעון בת"א 1269/03 ראוטיאו לאורי נ' מדינת ישראל ואח' מפנה לפס"ד פרידמן לפיו "כבר נפסק, כי האחריות (השילוחית) תחול אך ורק במקרים של רשלנות בוטה מאוד ו/או רבתי". ובאותו אופןבית המשפט השלום באשדוד בהחלטה מיום 10.10.06 בבש"א 1029/06 מדינת ישראל נ' סהר אברהם ודולי מפי השופטת מיכל וולפסון קובע, כי "לעת זו פסה"ד המנחה הוא בפרשת פרידמן הקובע רף של "רשלנות בוטה מאוד".

כאמור לעיל בית המשפט המחוזי בירושלים בפס"ד פרידמן ניתח והציג בהרחבה את הנימוקים שהובילו אותו להכריע, כפי שהכריע. המדינה צרפה פס"ד זה לבש"א שהגישה בעניין ואיני מוצא מקום לחזור ולפרט בהרחבה את מכלול הנימוקים והשיקולים אותם הציגבית המשפט בעניין.

רק זאת עוד אוסיף לעניין זה. המשנה לנשיא (בתוארו דאז) בבג"צ מס' 1843/93 רפאל פנחסי, סגן שר וחבר-כנסת נגד כנסת ישראל ואח' פ"ד מט 1, אגב התייחסות לנושא החסינות העניינית של חברי הכנסת, התייחס לזיקה הקיימת שבין פעולה האסורה (עוולה) לבין התפקיד (המותר) לעניין אחריותו השילוחית של מעביד לעוולת עובדו. הוא קבע, כי זיקה זו - המבוטאת בנוסחה "עשה את המעשה תוך כדי עבודתו" (סעיף 13(א)(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]) נקבעת על רקע התכלית המונחת ביסוד האחריות השילוחיתשל המעביד לעוולת העובד (שעניינה, בין השאר "פיזור הנזק"). הוא הוסיף וקבע, כי "אותה פקודת נזיקין [נוסח חדש] מעניקה גם חסינות עניינית לשופט "על עוולה שעשה במילוי תפקידו השיפוטי" (סעיף לפקודת הנזיקין[נוסח חדש]). מהותה של הזיקה בין העוולה לבין מילוי התפקיד השיפוטי תיקבע על פי הטעם המונח ביסוד מתן החסינות לשופט מפני אחריות בנזיקין (שעניינה, בין השאר, השמירה על העצמאות השיפוטית). התכלית האחת (זו של דיני האחריות השילוחית) שונה מהאחרת (זו של חסינות השופט) ובעקבות זאת גם הזיקה הנדרשת בין העוולה לבין התפקיד תהא שונה בשני המקרים.

כלומר סבור אני כי גם נוכח דבריו אלה של השופט ברק ישנם מקרים בהם נוכח שיקולים הנוגעים לפיזור הנזק יש מקום לקבוע את אחריותה השילוחית של המדינה לעוולות הנעשות גם על ידי שופטים. לטעמי הדברים נכונים במיוחד ביחס לאותם מקרים בהם הליך משפטי רגיל (כגון ערעור על החלטה נגועה ברשלנות חמורה של שופט) לא יוכל לתקן את הנזק שסבל הניזוק כתוצאה מהחלטה זאת.

מכל מקום, פסק דין פרידמן של בית המשפט המחוזי הינו פס"ד מנחה, בתי משפט שלום רבים פועלים לפיו וגם אני סבור כי עלי לפעול ולפסוק בהתאם לעקרונות שנקבעו בהלכה זו. קרי: "החסינות בסעיף 8 איננה חוסמת כליל הגשת תביעה נגד המדינה באחריות שילוחית בשל רשלנות שופט" וכי "לשון החוק איננה מונעת הגשת תביעה נגד המדינה ובנסיבות אלו ניתן וצריך לאפשר הליכה בנתיב זה במקרים קיצוניים מאוד של רשלנות בוטה מאוד".

האם התרשלה השופטת טלגם התרשלות רבתי והאם התרשלו עובדי בית המשפט?

מהי התרשלות רבתי? המבחן לקיומה של רשלנות רבתי הוא "אם נמנע (המזיק א. א) מלנקוט אותם אמצעי זהירות שאפילו רשלן היה נוקטם" (ע"א 163/73 פיטר למן וולטון ואח' נ' יעקב יוסף זכריה, פ"ד כז(2) 761. "על מעשה העוולה לחרוג במידה רבה מנורמת התנהגות סבירה בנסיבות העניין" (תא (חי') 2013/81 אזי חסן נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, פי"מ , תשמ"ד (3), 323).

בדיון שנערך בפני העידה הגב' זהבית עמיר (להלן:"זהבית"). מתצהירה של זהבית עולה, כי היא עובדת הנהלת בית המשפט החל משנת 1972 ובמועדים הרלוונטיים לכתב התביעה שמשה כפקידה במזכירות האזרחית של בית משפט השלום בת ים. היא העידה כי העבירה את נספח ב (לכתב התביעה. נכלל גם כנספח ה' לתצהיר התובע) ובו החלטת הרשם גבאי בעניין הוצאת כספי הכינוס מקופת בית המשפט לשופטת טלגם. היא גם העידה, כי העבירה לשופטת טלגם את התיק האזרחי נשוא תביעה זו.

בנספח ו' לתצהירו צרף התובע גם את הבקשה אותה הגיש כהן ועליו נכתבה בכתב יד החלטתה של השופטת טלגם המאשרת את הוצאת הכספים. זאת למרות שכספי קופת הכינוס לא היו שייכים רק לפרץ, הם היו שייכים גם לתובע והתובע לא התבקש לתת את הסכמתו להוצאת הכספים וממילא לא נתן אותה ולמרות שהכספים הוחזקו בקופת בית המשפט מכח כינוס נכסים שנעשה במסגרת ההליך העיקרי שכלל לא היה קשור להליך הפיקטיבי שהתנהל בין כהן ופרץ.

שורה של פעולות ומעשים היו לדעתי יכולים למנוע את הוצאת הכספים ובכלל זה בחינה בתיק העיקרי ממנו ניתן היה ללמוד את הנסיבות בהן הועברו הכספים לקופת בית המשפט, אבחנה, כי כספי קופת הכינוס שייכים לגורמים נוספים מעבר לפרץ, בקשת תגובה לבקשתו של כהן ובכלל זה מהתובע כמי שהיה בעל זכויות בכספים שהופקדו בקופת בית המשפט. אי ביצוע של כל אחת מהפעולות הנ"ל נחשבת בעיני להתרשלות. אי ביצוע של כולן גם יחד נחשבת בעיני להתרשלות רבתי. לא זו אף זו, התובע טען, כי השופטת טלגם לקחה חלק גם בדיונים שקדמו לבקשה האחרונה ואשר נגעו לתיק. נספח ג/1 לתצהיר התובע כולל בקשה להחזר הוצאות מקופת כינוס הנכסים אשר לפי כותרתה הייתה אמורה להיות נדונה בפני השופטת טלגם. טענות אלה לא הוכחשו ולא נסתרו ע"י המדינה. גם כיוון שכך וכיוון שנושאים הנוגעים לתיק זה כבר הונחו בפניה של השופטת טלגם קודם להחלטתה נשוא דיון זה סבור אני, כי המדובר בהתרשלות רבתי.

מכל מקום בשעה שקיבלתי את התביעה ככל שהיא נוגעת לשופטת טלגם אינני מקבל את התביעה ככל שהיא נוגעת לעובדי בית המשפט. לא הובאו בפני ראיות, כי עובדי בית המשפט התרשלו. כאשר שיחררו הם את כספי קופת הכינוס הם פעלו על פי החלטה שיפוטית והם לא היו יכולים ואף לא היו צריכים לצפות, כי החלטה זאת נגועה ברשלנות רבתי.

סיכום

אני מקבל את התביעה.

 

הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע:

1.    סך של 230,422 ₪ שהם הסכום שנמשך מקופת הכינוס בתוספת הפרשי ריבית והצמדה ליום הגשת התביעה (13/10/04), זאת כפי שנטען בסעיף 21 לכתב התביעה, כל אלה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל.

2.    הוצאות משפט בסך 20,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד התשלום המלא בפועל.

3.    אגרת בית המשפט, כפי ששילם אותה התובע בקופת בית המשפט, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום התשלום בקופת בית המשפט ועד התשלום המלא בפועל ע"י הנתבעת.

המזכירות תמציא פסק הדין לצדדים.

ניתן היום ד' באדר, תשס"ז (22 בפברואר 2007) בהעדר הצדדים.


------------------------------------------------------------------------

 

ע"א (תל-אביב-יפו) 2185/02

רותם ירון

נ ג ד

השופט גרמן גרשון

מדינת ישראל

 

בית משפט מחוזי תל-אביב-יפו

[06.02.03]

 

כב' השופטת שרה דותן

 

פסק דין

 

ערעור על החלטת הרשמת י. שיצר בבש"א 6705/02, אשר דחתה את בקשת המערער לפטור מאגרה.

העובדות

בין המערער וגרושתו התנהלו הליכים בבית המשפט לעניני משפחה ברמת גן ועיקר המחלוקת התמקדה בהסדרי הראיה של בתם הקטינה, לילך (להלן: "הקטינה").

בתאריך 28.6.01 הגישה גרושתו של המערער בקשה לביטול זמני של צו עיכוב היציאה מהארץ שהוצא נגד הקטינה בנימוק כי היא מבקשת לנסוע עמה לביקור משפחתי בארה"ב.

לטענת המערער בכתב התביעה משיב מס' 1 שהינו שופט בבית המשפט לענייני משפחה ברמת גן  קיבל את הבקשה מבלי שנתבקשה תגובתו של המערער, ומבלי להעביר אליו העתק של ההחלטה.

בתאריך 26.7.01 עזבו הקטינה ואמה את הארץ ומאז נעלמו עקבותיהן.

למרות מאמציו הבלתי נלאים של המערער לא עלה בידו לאתר את מקום המצאה של בתו והוא חושד כי גרושתו מתגוררת ברוסיה ואין בכוונתה לשוב לישראל.

התביעה נשוא הבקשה הוגשה נגד ד"ר גרשון גרמן שופט בית המשפט לעניני משפחה ברמת גן אשר כלפיו נטען כי מחדליו הם שגרמו לתוצאה המזיקה (משיב 1) ונגד מדינת ישראל מכח היותה מעסיקתו של משיב מס' 1.

בסעיפים 82 - 90 לכתב התביעה מפרט המערער את נזקיו הכוללים הוצאות שהוצאו על ידו בחיפושיו אחר בתו ועיקר הנזק המוערך בסך 10,000,000 הנו בשל עגמת הנפש שנגרמה לו עקב ניתוק הקשר בינו לבין בתו היחידה.

במקביל להגשת התביעה שעיקריה פורטו לעיל הגיש המערער בקשה לפטור מאגרה בה טען כי הנו חסר אמצעים מכיוון  שנאלץ להוציא סכומי עתק בחיפושים אחר בתו ולמעשה התרושש מכל נכסיו מכיוון שמאז נחטפה בתו עזב את עבודתו והקדיש את כל זמנוומרצו לחיפושים אחר הילדה.

לבקשה צרף המערער מסמכים המעידים על כך שכיום אינו עובד, ומתקיים מדמי אבטלה והלוואות. רכושו היחיד הנו סכום של 70,000 ₪ שהצטבר בתכנית גמל קרן השתלמות אולם סכום זה אינו ניתן למימוש בשלב זה, ואם יבקש ל"שבור" את תכנית החסכוןהדבר יהיה כרוך בהפסד של 30,000 ₪. מנגד עומד חשבון העו"ש שלו ביתרת חובה בשל כ-50,000 ₪ והוא חייב עשרות אלפי שקלים למלווים פרטיים.

בהחלטתה של כב' הרשמת מיום 19.5.02 נדחתה הבקשה משלושה טעמים.

(1)  סכום התביעה על פניו מוגזם.

(2)  עילת התביעה נגד השופט ומעסיקתו - מדינת ישראל אינה מבוססת דיה.

(3)  לא הוכח שאין ביכולתו של המערער לשלם את האגרה.

דיון

תקנה 13(ב) לתקנות בית המשפט (אגרות) תשמ"ח -1987 קובעת

"הוגשה בקשה לפטור מתשלום אגרה וראה בית משפט שאין ביכלתו של המבקש לשלם אגרה... ונראה לבית המשפט שההליך מגלה עילה רשאי בית המשפט:

(1) לפטור מתשלום האגרה או חלקה.

(2) לפטור מתשלום האגרה עבור סעד מסוים בלבד".

דהיינו, תקנה 13 מתנה את הפטור בשני תנאים מצטברים: הוכחת חוסר יכולת כלכלית וקיומה של עילת תביעה.

לאחר שבחנתי את תצהירו של המבקש והמסמכים הנלווים ועיינתי בטעוני ב"כ המשיבה אני סבורה שעלה בידי המערער להוכיח חוסר יכולת כלכלית לאחר  שטענתו לפיה אינו עובד כיום לא נסתרה. כן הוכח על ידו שאין לו רכוש כלשהו הניתן למימוש וגם הסכום של 30,000 ₪ אותו הוא יכול לקבל במימוש קרן ההשתלמות אין בו כדי לכסות את חובותיו המוכחים.

טענת ב"כ המשיבים שהמערער סמוך על שולחן אמו ועל כן עליו להוכיח מהם האמצעים העומדים לרשותה אינה מקובלת עלי. המערער הנו אדם בוגר ולמעט טענה לפיה הוא נעזר בהלוואות של בני משפחה ואין כל סימוכין לטענה שהוא סמוך על שולחנו של בן משפחה זה או אחר.

לאור האמור לעיל מסקנתי היא שעלה בידי המערער לעבור את המשוכה הראשונה ולהוכיח חוסר יכולת כלכלית.

 

קיומה של עילת תביעה

סעיף לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) קובע:

"אדם שהוא גופו בית משפט או בית דין או אחד מחבריהם, או שהוא ממלא כדין חובותיו של אדם כאמור, כל אדם אחר המבצע פעולת שיפוט, לרבות בורר - לא תוגש נגדו תובענה על עוולה שעשה במילוי תפקידו השיפוטי".

לנוכח לשונו הברורה של סעיף זה לא ניתן להגיש תביעה נגד משיב 1 שהמעשים המיוחסים לו בוצעו במילוי תפקיד שיפוטי וכך גם נקבע בבר"ע 2315/00 של בית המשפט המחוזי בירושלים אליו מפנה ב"כ המערער.

"מקובל על שני הצדדים, וגם עלינו, שנוכח הלשון הברורה של סעיף 8 האמור, לא ניתן היה להגיש תביעה נגד ראש ההוצל"פ, אפילו בהנחה שהחלטתו היתה נגועה ברשלנות".

שונה המצב ככל שהוא נוגע לחבותה של המדינה וכפי שנקבע בבר"ע 2315/00 הנ"ל יתכנו מצבים בהם החסינות שבסעיף לפקודת הנזיקין איננה חוסמת הגשת תביעה נגד המדינה באחריות שילוחית בשל רשלנות של שופט. גישה חדשנית זו נתמכת בפסקי דיןנוספים וגם בכתבי מלומדים. בנסיבות אלה אני סבורה שהקביעה לפיה עילת התביעה אינה מבוססת דיה אינה יכולה לעמוד בשלב זה ככל שהיא נוגעת למשיבה השניה. יודגש שאין בקביעה זו הבעת דעת באשר להכרעה לגופו של ענין בשאלה שבודאי תובא בפני בית המשפט אשר ידון בתביעה, ואני מתייחסת אך ורק לקיומה של עילת תביעה, לכאורה, לצורך הדיון בבקשה לפטור מאגרה.

היקף הפטור

התובע מעריך את נזקו בשל עגמת הנפש שנגרמה לו עקב הניתוק הכפוי מבתו ב-10,000,000 ₪.

למרות שאני מבינה ללבו של המערער שאין שעור לצערו, הסכום הנתבע חורג במידה ניכרת מהסכומים הנפסקים על ידי בתי המשפט בשל ראש הנזק המוגדר כ"נזק שאינו ממוני" ובנסיבות אלה של בקשה לפטור מאגרה לא ניתן להתעלם מהחשש שמא הבקשה  עשויה לעודד תביעת סכומים מוגזמות כפי שקבעה כב' השופטת ד. קובל בהמ' (י-ם) 1405/93 סוסנוביק נ. נשיץ ואח' :

"קיים חשש שתובע המצרף לתביעתו בקשה לפטור מתשלום אגרה מחמת העדר יכולת כלכלית עשוי ל 'נפח' את סכום התביעה ללא התחשבות בהיקפה המשוער, בשל העובדה שהוא לא נדרש לשלם מחיר כלשהו בגין הגדלת סכום התביעה ואין כל גורם המרתיע אותו מלתבוע סכומים בלתי מציאותיים".

גם ברע"א 1944/96 אברהם שפירא ואח' נ' כהן ואח' פ"ד נ (1) 253 מתייחסת כב' השופטת שטרסברג כהן להיבט זה של החיוב בתשלום אגרה ומציינת (עמ' 256):

"האגרה מהווה - לפי תפיסה זו - מעין מחסום בפני הגשת תביעה מופרזת בסכומה".

בהסתמך על העובדות המפורטות בכתב התביעה והנזקים הנטענים אני סבורה שיש להגביל את הפטור לסכום של 2,000,000 ₪ בלבד.

לסיכום

לאור האמור לעיל החלטתי לקבל את הערעור באופן חלקי ולפטור את המערער מתשלום אגרה ביחס לתביעתו נגד משיבה מס' 2 בלבד ועד לסכום של 2,000,000 ₪.

בנסיבות הענין אין צו להוצאות.

ניתן היום ד' ב אדר א, תשס"ג (6 בפברואר 2003) במעמד.

---------------------------------------------------------------------

בר"ע (ירושלים) 2315/00

מדינת ישראל

נ ג ד

1. אבי פרידמן

2. עו"ד אלי כץ

3. עו"ד יהושע ננר

 

בית המשפט המחוזי בירושלים

[12.3.2001]

 

כב' הנשיא, השופט ורדי זילר

כב' השופט דוד חשין

כב' השופטת יהודית צור

 

בשם משיבים 1 ו- 3 - עו"ד ננר

 

פסק דין

 

המשיב מס' 1 (להלן המשיב) הגיש בבית-משפט השלום בירושלים תביעה נגד המדינה ונגד המשיב מס' 2, בה ביקש לחייב את המדינה בתשלום פיצוי על הנזקים שנגרמו לו עקב מה שהוא רואה כפעולה רשלנית של ראש ההוצל"פ בירושלים. לטענתו הוציא ראש ההוצל"פ פקודת מאסר,  לפי בקשת המשיב מס' 2 (שייצג את אשת המשיב), זאת מבלי שבדק אם אכן היה נכון להוציא פקודת מאסר כזו. בדיקה כזו לא היתה כרוכה - לטענת המשיב - ביותר "...מהקלדת מחשב פשוטה".

המדינה ביקשה למחוק על הסף את התביעה נגדה, ובקשתה נדחתה בהחלטה שניתנה על-ידי כב' השופט א. רומנוב בבית-משפט השלום בירושלים, ועל כך הוגשה בקשת ערעור זו, הנדונה - בהסכמת הצדדים - כבערעור.

בישיבת בית המשפט מיום 21.12.2000 הורינו על הגשת סיכומים, ולאחר שאלו הוגשו, בשל הערעור להכרעה.

סעיף לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) קובע כי:

"אדם שהוא גופו בית משפט או בית דין או אחד מחבריהם, או שהוא ממלא כדין חובותיו של אדם כאמור, וכל אדם אחר המבצע פעולת שיפוט, לרבות בורר - לא תוגש נגדו תובענה על עוולה שעשה במילוי תפקידו השיפוטי".

בענייננו ניתנה ההחלטה עליה נאמר שניתנה ברשלנות, על-ידי ראש ההוצל"פ, ואולם הצדדים שניהם מסכימים כי פעולתו היתה פעולת בית-משפט, ולכן חלה עליו ההוראה האמורה. בהקשר זה יש להזכיר גם את סעיף 73א' לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967המונע - מבלי לגרוע מהוראות סעיף 8 האמור - הגשת תובענה נגד ראש ההוצל"פ בשל "עוולה שעשה במילוי תפקידו".

מקובל על שני הצדדים, וגם עלינו, שנוכח הלשון הברורה של סעיף 8 האמור, לא ניתן היה להגיש תביעה נגד ראש ההוצל"פ, אפילו בהנחה שהחלטתו היתה נגועה ברשלנות. טענת המשיב היא שחסינות זו שהוענקה לשופטים איננה חלה על המדינה, כמעסיקת השופטים. המדובר הוא באחריות שלוחית של מעבידים שנקבעה בסעיף 13 לפקודת הנזיקין. לפי סעיף זה מעביד יהא "חב על מעשה שעשה עובד שלו... אם העובד עשה את המעשה תוך כדי עבודתו...". אין חולק שההחלטה שמדובר בה ניתנה תוך כדי עבודת ראש ההוצל"פ, ואולם יש ויש מי שחולק על כך שהמדינה היא מעסיקתם של השופטים.

אכן, המדינה טענה, הן בבית-משפט קמא, הן בפנינו, שאין כלל תחולה לסעיף 13 על שופטים, משום שאין מדובר ביחסי עובד-מעביד. אחד הסממנים העיקריים לקביעה אם מערכת יחסים מסוימת נופלת לתחום יחסי מעביד-עובד, הוא בקריטריון המרות והשליטה, ואין לך מעמד המרוחק מכפיפות של "מרות המעביד" ממעמד השופטים, שאין עליהם מרות זולת מרות החוק.

אי אפשר שלא להכיר בעוצמתו של נימוק זה, אלא שנימוק זה איננו ניצב כשהוא בודד במערכת השיקולים. בית-משפט קמא הביא בהסכמה בעניין זה מדבריו של פרופ' א. ברק בספר "דיני הנזיקין תורת הנזיקין הכללית" (בעריכת ג' טדסקי, מהדורה שניה, תשל"ז, עמודים 409-408). המחבר המלומד אומר שם שלצורך האחריות לעוולת הזולת יש לראות את השופטים כעובדי מדינה, זאת משום ש"אותה שליטה ארגונית המספקת ליצירת יחסי עובד-מעביד, קיימת גם ביחסים שבין הרשות השופטת למדינה". יש אלמנטים רבים בקשרים אלו הזהים לאלו הנוהגים ביחסי מעביד-עובד, ובהם מינויים, פטורים ותשלום משכורות, הנעשים כולם "על-ידי המדינה באמצעות אורגנים שונים".

כמו בית-משפט קמא, גם אנו סבורים שלצורך סעיף 13 לפקודת הנזיקין יש לראות את המדינה כמעסיקתם של השופטים. לא רק משכורתיהם משולמות על-ידי המדינה, אלא שכל "האווירה המינהלית" בתוכה הם פועלים, ולסדריה הם כפופים במידה רבה מאוד, היא אווירה שמוסדות המדינה שולטים בה, מפעילים אותה ומכוונים אותה, והשופטים הם חלק אינטגרלי מהמערך הכללי הזה. אי התלות של השופטים והיותם כפופים למרות החוק בלבד, איננה סותרת את "ההשתייכות" המינהלית האמורה. היות השופטים משוחררים ממרותה של המדינה בתהליך השפיטה שהם מפעילים, נקבעה במודגש בהוראת חוק מיוחדת, ואולם לצד זה מכיר נוף עובדי המדינה בתפקידים רבים מאוד בהם משוחררים עובדי מדינה שונים ממרות המדינה בביצוע תפקידים, ודי להביא כדוגמאות בעליסמכויות מעין שיפוטיות המפוזרים במנגנון הממשלתי, בין כאלו שניתנה להם סמכות לדון בהשגות המוגשות על-ידי הציבור, בין כאלו שהם חברי בתי-דין למיניהם, ובין בעלי תפקידים רבים מאוד כגון היועץ המשפטי לממשלה ורבים אחרים. אנו ערים לכך שהשחרור ממרות המדינה בכל אותם מקרים איננו קיצוני כ"שחרור" שנקבע גבי שופטים, ואולם עם זאת המשותף לרבים מבעלי תפקידים אלו לבין שופטים הוא, שמתן ההחלטות עצמן, בשעת נתינתן, היא תוצאת שיקול דעת עצמאי לחלוטין של אותם בעלי תפקידים. עובדה זו של העדר מרות על מעשיהם של עובדי הציבור הללו, איננה מוציאה אותם מכלל עובדי המדינה, ויחסי מעביד-עובד קיימים בינם לבין המדינה.

דוגמא למעשה רשלנות אפשרי של שופט השייכת ל"שוליו" של מעשה השפיטה, תמחיש עד כמה המסקנה בדבר האחריות השילוחית של המדינה, היא מסקנה אינטואטיבית משפטית. טול דוגמא משופט שטבל את ציפורן עטו בקסת דיו במהלך כתיבת החלטה באולם בית המשפט, ותוך כדי כך הטה ברשלנות את הקסת, כך שהדיו נשפכה על מסמך או תמונה יקרת ערך שהוגשה כמוצג, והשחיתה אותם. נראה הדבר שאיש לא יחלוק שבהנחה שהיתה רשלנות, נושאת המדינה באחריות שילוחית למעשה השופט. איננו משווים כמובן את הטיית קסת הדיו למתן החלטה שיפוטית הנגועה ברשלנות, ואולם ניתן גם ניתן להשוות את שני המקרים לעניין עצם קיומה של אחריות שילוחית של המדינה למעשיהם של שופטים. 

כללו של דבר, איננו רואים קושי בתפישת העולם הרואה את המדינה כמעסיקת השופטים לעניין סעיף 13 האמור. כך החליט בית-משפט קמא, והחלטה זו אנו מאשרים.

השאלה הקשה יותר היא שאלת פרשנות סעיף 8 הנ"ל, הוא סעיף החסינות. האם החסינות שהוא יצר היא חסינות אישית לשופטים, או שמא היא משתרעת גם על מעסיקיהם. האחריות השילוחית היא אחריות עצמאית, במובן זה שהיא יוצרת עילה העומדת בזכות עצמה, ואיננה תלויה בהכרח בתביעה המוגשת, או אפילו באפשרות הגשתה של תביעה כזו נגד העובד המתרשל (השווה מעניין אחר ע"א 440/65 מאורר נ' המועצה האזורית הגליל עליון פד"י כ' (3) 645, 657).

במצב כזה תיתכנה שתי פרשנויות, האחת הרואה את תכלית החסינות ביצירת שריון "חסין תביעות" על ההליך המשפטי כולו, כשמה שעומד במרכזה הוא ההליך המשפטי עצמו, יהא הנתבע בהליך אשר יהא. הפרשנות השנייה תיטה להיצמד ללשון החוק אשר מתייחס לשופטים בלבד, להבדיל מהליך שהשופטים אינם צד לו.

כמו בהרבה מקרים, גם במקרה זה ההתנגשות בין הגישות הפרשניות היא למעשה התנגשות בין שני  "נפילי עקרונות" ובין שתי תפישות עולם, שכולם ראויים והגיוניים ויש להם טעם וסיבה. "הגישה הנפילית" האחת, מבוססת על אחד מעמודי התווך של העקרונות המשפטיים, הלא הוא עקרון השוויון בפני החוק ועקרון העדר האפליה בין איש למשנהו. מתן חסינות לאדם או לסוג בני אדם, חסינות שאיננה ניתנת לאחרים, יוצר תחושה לא נוחה של העדפה של סוג בני אדם על חבריהם. מחד יש "פלבאים" הנושאים באחריות למעשיהם במלוא חומרתם, ולעומתם יש "פטריצים" שלא רק שניתן להם להתרשל מבלי לשאת באחריות למעשיהם, אלא שהם מקרינים גם על "השוליים השילוחיים" של האחריות, ומשחררים גם את הנושאים באחריות שילוחית מאחריות. הבבואה של הפליה כזו, היא שלילת "זכות נפילית" נוספת מהציבור הנפגע ממעשה הרשלנות, וחרף כך נמנע ממנו לקבל פיצוי על נזקיו עקב אותה רשלנות.

"הגישה הנפילית" האחרת גורסת שלא ניתן לקיים שיטת משפט בה יהיו השופטים המכריעים במחלוקות נתונים ללחץ הנובע מחשש שמא יבולע להם עקב מעשיהם, אפילו הם נגועים ברשלנות. אי תלות השופט, שהוא תנאי הכרחי לקיום שיטת משפט הוגנת וקולעת לשיקולים ענייניים בלבד, מחייבת יצירת אווירה בה יוכל השופט להפנות את כל מעייניו וכישוריו לבחינה עניינית של הסוגיה המונחת לפתחו, מבלי לחשוש לגורלו האישי. זוהי הסיבה ליצירת אותו אקלים של הסרת כל מרות מהשופט, זולת מרותו של החוק. זוהי גם הסיבה ל"חסינות" מפני פיטוריו של שופט (להוציא מקרים קיצוניים) וזוהי גם הסיבה לחסינות הקבועה בסעיף 8 הנ"ל.

אקלים הכרחי זה ייפגע, כך גורסים חסידי "הנפיל השני", אם בעקיפין יבואו "בלתי מרוצים" בחשבון עם השופט על-ידי תביעה נגד המדינה בשל מעשי השופט. הליך כזה לא יפגע אמנם בכיסו של השופט, ואולם הדיון ב"קלונו הרשלני" יהדהד בחוצות, ויסכל את מטרת החסינות. שום שופט לא יכול להישאר שווה נפש נוכח "קול" כזה היוצא על מעשיו, וכדי להימנע מלהגיע למצב כזה, הוא ינווט במחשבותיו - אולי אפילו באופן בלתי מודע, לאותו כיוון שיקטין עד למינימום טענת רשלנות צפויה. בעשותו כן יכול שהוא יטה מדרך המלך העניינית, לשבילים בהם יינתן משקל לאינטרסים זרים.

כל אחד מהצדדים לדיון היטיב לתאר את מעלות הגישה התואמת את עמדתו, ואת חסרונות הגישה היריבה. בית-משפט קמא, בפסק דינו היפה והמנומק כהלכה, העלה את כל נימוקי ה"בעד" וה"נגד" של כל אחת מהגישות, וכל שנוכל לאמר הוא שיש צדק רב בכל אחת משתי הגישות. ההכרעה המשפטית במצב בו הצדק מצוי אצל שני הצדדים - תמיד קשה.

להשלמת התמונה נביא את שכבר הובא על-ידי בית-משפט קמא, והוא  שבשנת 1960 תוקן סעיף 8 האמור במגמה ליצור חסינות זהה לכלל שופטי בתי המשפט, לעומת הוראות חסינות שונות שנהגו עד אז גבי שופטי בית-משפט השלום מצד אחד, ויתר שופטי הערכאות השיפוטיות מצד שני. במסגרת איחוד זה, הוצע ניסוח שנתן חסינות להליך עצמו, להבדיל מחסינות לשופט. בית-משפט קמא פרט את השתלשלות הליכי החקיקה בפירוט רב. אנו נסתפק בציון העובדה שהכנסת היתה ערה, במהלך הדיונים, לכך שמשמעות התיקון המוצע איננה רק איחוד הוראות החסינות, אלא גם הרחבת החסינות אל עבר שולי האחריות השילוחית. סופו של דבר שהכנסת החליטה לא להכריע באספקט זה, והחזירה את הניסוח מבחינה זו לקדמותו. ראינו לנכון להזכיר זאת משום שאי אפשר שלא ליתן את הדעת לכך שהכנסת שללה במודע תיקון חוק שלא יאפשר טעון המתבסס על הפרשנות לפיה קיימת אחריות שילוחית, וזהו המינימום שניתן להסיק מהליך החקיקה האמור.

נראה לנו שנקודת המוצא של כל דיון בפרשנות חוק היוצר חסינות, היא נקודת מוצא שתשאף לצמצם את תחולת החסינות מבלי לפגוע בעיקר מטרתה. היטיב לבטא רעיון זה המלומד טדסקי במאמרו "חסינות המעביד ואחריות העובד" (משפטים י"ג (1) 81), שם אמר (עמ' 93) ש:"...שאיפת המשפטנים צריכה להיות ביטול החסינות בכל מידת האפשר, החסינות אינה תופעה נעימה משום כפירתה בשוויון, שהצדק מחייבו, ומשום פגיעתה בניזוק, ויש לברך על כל צמצום שיתחולל בה".

חסינות היא "מצרך" מבוקש על-ידי הרבה מגזרים, שכל אחד מהם מעלה טענות ענייניות, מוצדקות ברובן. רק כדי להראות עד כמה הן מוצדקות, ניטול קטע ממאמרו של פרופ' גלעד "האחריות בנזיקין של רשויות ציבור ועובדי ציבור" (משפט וממשל חלק ב' 339) המתייחס להצדקות שבמתן חסינות לרשויות ציבוריות ולעובדי ציבור, ו"נסב" אותו לציבור הרופאים להם כידוע אין חיסיון. כך ייקרא קטע זה לאחר "ההסבה" (המילים המודגשות הן אלו שהוחלפו):"הטלת אחריות על הרופאים עלולה להביא לפגיעה קשה בתפקודהרופאים. החשש הוא שהחרב המתהפכת על כל צעד ושעל של האחריות בנזיקין תפגע במוטיבציה ובמורל של הרופאים. אימת האחריות תהפוך אותם להססנים ולנטולי יוזמה, לרופאים הפועלים באיטיות ובסרבול תוך הקפדה יתירה ומופרזת על נהלים. את עיקר מרצם הם ישקיעו לא בהגשמת מטרות הרפואה, תוך נטילת יוזמה ואחריות וחיפוש אחר דרכים לשיפור פעולות הרפוי, אלא לנקיטת אמצעי מגן נגד איום האחריות הרובץ לפתחו, הפעלת 'מקדמי בטחון' והבטחת 'כיסוי' לכל פעולה הננקטת על ידם. גישה מתגוננת זו הנקראת DEFEVSIVE  FRAME OF MIND  עלולה להביא לקפיאה על השמרים ולהסתיידות של מערכת הרפואה. קיים גם החשש כי עקב כך תהפוך הרפואה לאטרקטיבית פחות, ויקטן מספר האנשים הטובים המוכנים להצטרף לשורותיה".

הדברים נכתבו במקורם על השרות הציבורי, ואולם עינינו הרואות כמה נכונים ותואמים הדברים כשהם נטענים גבי מגזר אחר, במקרה זה הרפואה, וזוהי רק דוגמא לטעון הצודק של הרבה מגזרים כשהם מבקשים להעטות על עצמם אצטלא של חסינות.

חרף הטעון הצודק של מגזרים רבים אלו, נדחות רוב תביעותיהם (ראה למשל ע"א 664/96 הסתדרות מדיצינית הדסה נ' גלעד פ"ד נ"ג (3) 529) לא מפני שהטעון איננו צודק, אלא מפני שכנגד הטעונים המצדדים בהענקת חסינות יש טעונים כבדי משקל אחרים. טעונים אלו משתרעים על קשת רחבה של נימוקים, החל מנימוקי צדק ערטילאים הגורסים שלא ייתכן שחוטא לא יישא בתוצאות הכספיות והאחרות של חטאיו, עבור דרך קיום מערך הרתעתי שיביא ליתר מודעות, ליתר תשומת לב וליתר זהירות, וכלה בזכותו של הציבור לדעת מה נעשה בלבירנטים המקצועיים של אלו הנותנים לו שירותי רפואה או שירותים אחרים. יש אומרים שבכל הנוגע לרפואה נעה המטוטלת יותר מהצריך לכיוון הלא רצוי, וכי מצב זה מבריח רופאים מקצועיים (בעיקר בארה"ב), מעלה את דמי הביטוח(שבסופו של דבר הציבור נושא בעלותו) ויוצר "רפואה מתגוננת", המרעה עם הציבור בכך שנעשות בדיקות, וניתנות הוראות על אשפוזים, ונעשים טיפולים רפואיים שאין בהם צורך.

חרף כל הרעות הללו, נוטה כל חברה נאורה ליתן עדיפות לעיקרון החשיפה ולעקרון הטלת האחריות. העדפה זו מתבססת על הסברה הצודקת שבהתנגשות בין האינטרסים השונים, עקרונות החשיפה המלאה והטלת האחריות שבעקבותיה, גוברים על אינטרסים ושיקולים אחרים.

למיטב ידיעתנו, אין בעולם הנאור שיטה משפטית שאיננה מכירה בצורך להסדיר בחקיקה מידה של חסינות לשופטים. המאפיין את השופטים, יותר מכל עיסוק אחר, הוא היותם "נוכחים" דרך קבע בזירת עימותים, לעתים מרים מאוד, בין צדדים שונים בעלי אינטרסים מנוגדים, ובכלל זה בין רשויות השלטון לבין הציבור. הצדדים המתעמתים נושאים עיניהם לבית המשפט, כל אחד בתקווה שהאינטרס שלו יגבר. בסופו של יום יוצא בדרך כלל צד אחד וידו על ראשו. על השופטים מוטל נטל כבד מאוד הן בניהול זירת העימותים, והן במתן הכרעה בהם בשלבים מאוחרים יותר. בשדה מערכה רווי מתח זה, שיש בו רגשות ואינטרסים נוגדים, ושבו מעורבים פעמים רבות אינטרסים אדירי השפעה, עתירי מימון ובעלי שררה, שומה על השופט לשקול בקור רוח שיקולים עניינים, תוך הקפדה על יישום הוראות דין שאינן מפלות בין אדם לרעהו. ספק אם ניתן להשיג תוצאה זו מבלי ליתן לשופט תחושת חסינות מפני תגובות הצדדים וזעמם. חסינות זו מהווה בלם יעיל נגד מחשבות נקם שיכול שיקננו בלב מתדיין זה או אחר. הידיעה שדרך זו חסומה, ממתנת מאוד פרץ רגשות ומעשים שספק אם היו נבלמים בכל המקרים אלמלא זאת.

לא יכול, אפוא, שתהיה מחלוקת על ההצדקה והצורך בקיום הוראות חסינות החלות על השופטים. השאלה איננה אם צריך שתהיה חסינות, אלא האם היא צריכה להיות מלאה, או שמא ראוי להפעיל את עקרון המידתיות ולהותיר נתיב מילוט משוחרר מחסינות, זאת למצבים קשים.

לא בכל המדינות יש חסינות מלאה להליך המשפטי כולו. השופטת ד"ר דפנה אבניאלי ערכה מחקר בנושא גבולות החסינות השיפוטית (חיבור לשם קבלת תואר דוקטור, תשנ"ט), ומצאה כי במדינות שונות היקפי החסינות שונה. כך למשל בגרמניה בצרפת ובאיטליה ניתן לתבוע (בהיקפים שונים בכל מדינה) את המדינה בגין מעשיהם של השופטים (ראה עמודים 114 עד 129).

כפי שכותב פרופ' ברק בספר דיני הנזיקין הנ"ל (עמ' 392), המשפט האנגלי וההולכים בעקבותיו, העניק חסינות רחבה מהרגיל לרשות השופטתהחסינות רחבה עד כדי כך שהיא לוכדת גם "מקרים של פעולה מתוך מניע פסול". ההנמקה היא, כפי שנאמר בהמשך, ש"חסינות זו מבוססת, כמובן, על האמון ביושרם של השופטים, ועל ניסיון החיים המלמד כי המקרים שבהם נגרם עוול לאדם בשל פעולת שופט שלא כדין הם כה מועטים, עד כי אי הצדק העשוי להיגרם, אינו שקול כנגד התוצאות הקשות שייגרמו לציבור כולו מהתערבות בפעולתם של השופטים".

כנגד הנמקה זו, מביא פרופ' ברק, בהמשך, מדבריו של השופט קוקברן האומר שנימוקים אלו אינם משכנעים. "שופטים ימלאו תפקידם בדין, גם אם תהיה קיימת אפשרות לתבעם לדין. הצדק דורש לאפשר לניזוק, הנפגע מפעולת שופט שנבעה ממניע פסול, להגיש תביעת נזיקין נגדו". השופט קוקברן ממשיך ואומר שניתן לאמר ש"רק קבצן או שוטה ירצה להיות שופט", אם השופט יהיה כפוף לתביעות נזיקיות, ואולם "על כך ניתן להקשות, האין זה גם דינו של השוטר או של כל פקיד ציבור אחר?...".

אמרנו לעיל, תוך שאנו מביאים מדבריו של פרופ' טדסקי, כי נראה לנו שכל דיון בשאלת עצם הטלת חסינות, ובודאי בשאלת היקפה, צריך לצאת מנקודת מוצא של צמצום החסינות, אם רק אפשר. נראה לנו שנקודת מוצא זו יאה שבעתיים לבתי המשפט כשהם דניםבחסינות הנוגעת להם עצמם. קשה להישיר מבט למגזרים רבים אחרים, ולאמר להם שחרף הקשיים המובנים, אין מנוס אלא לקבל באהבה את גזירת הביקורת באמצעות הליך משפטי, ולא לשקול אפשרות של הפשרה מסוימת של החסיון בכל הנוגע לשופטים.

החברה של ימינו היא חברה פתוחה. זכות הציבור לדעת קיבלה עיגון בחוק, כמו גם קדימות והעדפה בתקופה האחרונה גם בפסיקה. חוק חופש המידע התשנ"ח1998- תרם כמובן רבות לכך. כתוצאה מכך, דברים שהיו מדוברים בחדרי חדרים הפכו להיות מושמעים ברמקולים בעלי עוצמה  בראש חוצות, ובנסיבות אלו יהיה זה לא רק מלאכותי, אלא גם מזיק לרשות השופטת עצמה אם לא תימצא דרך לאפשר לנפגעים אמיתיים מפעילות רשלנית מובהקת וקשה, לתבוע את נזקיהם, זאת חרף עובדות בדוקות המצדיקות את תביעתם, עובדות שמדובר בהם בראש חוצות. בציבוריות הישראלית יש ביקורות רבות על היבטים אחדים של פעילות המערכת המשפטית, ואולי יש בכך סממנים ראשונים לנזק למערכת המשפטית עצמה, שיכול שיצמח אם המשטר הנוהג יהיה משטר החוסם בירור משפטי על מעשי רשלנות. ביקורת זו איננה מיוחדת לציבוריות הישראלית, ולא יהיה זה מיותר להפנות לנעשה בתחום זה "בעולם הגדול", כפי שניתן לדלות מהחיבור של השופטת ד"ר ד. אבניאלי שהוזכר לעיל.

בעמ' 5 למחקר הנ"ל נאמר:

"הצורך להבטיח את אמון הציבור במערכת השפיטה, מחייב גם בחינה מחודשת של עקרון החסינות השיפוטית. בחינה זו יכולה להוביל למסקנה, כי אין צורך להקנות לשופטים חסינות מוחלטת, וניתן להסתפק בחסינות מוגבלת, ואולי אף לבטלה כליל - הכל בהתאם למעמדו ולתפקידו של השופט בחברה נתונה" (ר' אבניאלי הנ"ל בעמ' 5).

בעמ' 28 מביאה המחברת המלומדת מהספיקות המרחפים בחללו של עולם המשפט בנושא זה, וכך היא אומרת: "מרבית שיטות המשפט העדיפו את השמירה על עצמאות השופטים. בחירה זו אינה משוללת ספיקות וזוכה לביקורת בספרות המשפטית ואף בפסיקה".

(השופטת מפנה בהערת שוליים למקורות הבאים:

M.Cappelettu "Who Watches the Watchman? A Comperative Study on Judicial Responsibility" 31 Am J. Com. L. (1983);

E.J.H Scharge "The Judge's Liability for Professional Mistakes" 17 Legal History (1996) 101; K.G.

Jan Pillai "Rethinking Judicial Immunity for the Twenty-First Century" (39 Howard L.J (1995) 95.).

ועוד נאמר בהמשך: "השימוש העקבי שנעשה בה (בחסינות) מעורר לעיתים את התחושה ששופטים אדישים לתוצאות מעשיהם, ומשתמשים לעתים בחסינות ככסות למעשים שלא יעשו, כפי שהתבטא השופט Goldberg בפסק הדין McAlister V. Brown 469 F.2d 1280' 1283 (5th Cir. 1972): "...Judicial immunity is sometimes used as an offending dagger rather than as a defensive shield".

להשלמת התמונה, נוסיף כי המחברת המלומדת מפנה לנעשה בארה"ב כדלקמן: "השופט Douglas בפרשת Pierson v. Ray 386 U.S 547 (1967)  ניסה, בדעת מיעוט, לתקוף את הצורך בחסינות המוחלטת באומרו כי אין להגן על שופט שעשה שימוש לרעה בסמכויותיו, או פעל מתוך מניע אישי, ללא קשר לטובת הציבור. לדעתו, מניעת פיצוי מאדם שנפגע כתוצאה מהחלטה של שופט שניתנה עקב מניעים אישיים איננה אפשרית, ואפשר לכנותה אפילו 'מפלצתית'. דעה זו נותרה כדעת מיעוט".

בלשון פסק הדין כפי שהם מובאים אצל אבניאלי בעמ' 33:

"to deny recovery to a person injured by the ruling of a judge acting for personal gain or out of personal motives would be 'monstrous'... This is not to say that a judge who makes an honest mistake should be subjected to civil liability".

וראה גם בעמ' 55-54: "בארה"ב הרחיקה הפסיקה לכת וקבעה במספר מקרים כי פעולה שיפוטית שנעשתה בזדון אינה פעולה שיפוטית כלל". (אבניאלי בעמ' 55 המפנה לפסקי הדין Harper v. Merckle, 638 F. 2d 848' 859 (5th. Cir. 1981)Brewer v. Blackwell 692 F. 2d. 387, 397 (5th Cir. 1982))

הרוחות המנשבות בעולם המשפט בנושא זה, כמו גם כל השיקולים שפורטו לעיל, משליכים לדעתנו על הפירוש שיש ליתן להשלכת סעיף 8 על עצם קיומה ועל היקפה של הרשלנות השילוחית של המדינה.

מעגל הדיון נסגר בנקודה בה פתחנו אותו. סעיף 8 נתון לשתי פרשנויות, ונראה לנו שראוי ונכון יהיה למצוא דרך ביניים פרשנית שתכיר אמנם בהקרנה של החסינות הפרסונלית הברורה שסעיף 8 יוצר אותה, על היכולת לתבוע את המדינה באחריות שילוחית, ואולם שלא תימנע כליל שימוש בדרך זו. הקרנה זו משדרת מסר פרשני, ולפיו תסוכל מטרת סעיף 8 אם הוא ייעקף על-ידי הגשת תביעת רשלנות "רגילה" נגד שופטים במסווה של תביעה נגד המדינה באחריות שילוחית. ואולם מסר זה איננו נטול סייגים. לשון החוק איננה מונעת הגשת תביעה נגד המדינה, ובנסיבות אלו ניתן וצריך לאפשר הליכה בנתיב זה במקרים קיצוניים מאוד של רשלנות בוטה מאוד. בדיון שהיה בבית המשפט, הבאנו כדוגמא מצב בו שופט נמנע מליתן פסק-דין עשר שנים לאחר סיום המשפט, ועקב כך גורם לנזק. זוהי רק דוגמא אחת, וניתן ליתן כמובן עוד רבות. פרשנות המצמצמת את יכולת הניזוק להגיש תביעה בכל מקרה של "רשלנות רגילה", איננה זרה לתפישתנו המשפטית, והשווה בעניין זה את הלכת פסק הדין ע"א 915/91 מדינת ישראל נ' לוי פ"ד מ"ח (3) 45, שהגבילה הגשת תביעה בעילת רשלנות נגד רשויות להן ניתן בחוק שיקול דעת.

המדינה טענה בפנינו כי יש חשש ש"נקמנים" למיניהם יציפו את בתי המשפט בתביעות, ואולם נראה לנו ש"הליכת אימים" זו על בתי המשפט הוכיחה את עצמה פעמים רבות כמחוסרת יסוד. נזכיר בהקשר זה את זכות העמידה שהופשרה בבג"צ, ושקדמו לה "נבואות שחורות" של הצפת בית המשפט, נבואות שהתבדו. כך גם נטען גבי טענת חוסר תום לב, שניבאו לה עתיד הרסני גם מבחינת הצפת בתי משפט בתביעות שיש בהן "עילות לא עילות". גם זה נתבדה, ואלו הן רק דוגמאות. יפים לעניין זה דברי השופט א. ברק  (כתוארו אז) בע"א 429/82 מדינת ישראל נגד תמר סוהן פ"ד מ"ב (3) 733, 741:

"בערעור זה, כמו בערעורים אחרים, מעלה המדינה את הטעון בדבר "הצפה". כל שנותר לי הוא להשיב לטענה זו, כפי שהדבר נעשה בערעורים אחרים, כי טענה זו לא הוכחה, ונסיון החיים אינו תומך בה. ראינו, כי השופט בייסקי דחה טענה זו בפרשת בוסקילה (עמ' 346). היא נדחתה בפרשת זוהר (שם, עמ' 767) ובפרשת גורדון (עמ' 133). אכן, טענה זו מועלית לעתים קרובות בלא שהיא נתמכת בעובדות, וכשלעצמי אני מייחס לה משקל קטן".

הסייג המאפשר הגשת תביעה כזו נגד המדינה רק במקרים חמורים מאוד, יאפשר סילוק על הסף של תביעות שאינן ממלאות תנאי זה, כפי שיש בדעתנו לנהוג כאן, וגם בכך יש בלם בפני הצפת בתי המשפט בתביעות. מנגד מזה, לפתיחת צוהר בחסינות תהיה תרומה נכבדה במציאת האיזון הנכון בין אינטרסים מתנגדים. בהקשר זה לא יהיה זה מיותר להביא מדבריו של השופט (בתוארו אז) א. ברק בפסק הדין עיריית ירושלים נגד גורדון (ע.א. 243/83 פד"י לט (1) 113 בעמ' 134):

"שעתו היפה של המשפט הישראלי היתה כשבוטלה החסינות המיוחדת של המדינה... מדיניות המחוקק היא, כי בתביעה על רשלנות לא תהא זו הגנה, שהמעשה נעשה בסמכות בדין או בתום לב... אל לנו להכשיל מגמה זו בדרך של הכנסת החסינות והגנת הסמכות בדרך האחורית...".

 

עוד טענה המדינה כי פתיחת צוהר בחסינות תפגע ביציבות ובעקרון סופיות הדיון. איננו מסכימים לטעון זה משום שעקרון סופיות הדיון ממילא נסוג במקרים קיצוניים כגון של מרמה, אפילו מרמה על-ידי עד במהלך משפט (וראה ע"א 110/80 גבאי נגד וליס פ"ד ל"ו (1) 449 וכן ע"א 417/89 אעבריה נגד האפוטרופוס לנכסי נפקדים פ"ד מ"ה (4) 641), וכן במצבים אחרים בהם תותר הבאת ראיות נוספות (ראה למשל ע"א 597/89 טויטו נגד כמאל דוד פ"ד מ"ז (2) 874). אם שם כך, בענייננו על אחת כמה וכמה שהרי שם מבוטל או נעשה שינוי בפסק הדין הסופי, ואילו כאן הסעד הוא חיצוני לפסק הדין ואיננו פוגע בו בדרך כלל.

עוד טענה שמעלה המדינה היא שאין זה רצוי ששופטים ייקראו להעיד, וכי יש סכנה שכזה יהיה המצב במשפטים בהם תטען רשלנות מצד השופט.

חשש זה לא נראה לנו מבוסס, הן משום שקשה לתאר שיהיו הרבה מצבים בהם תידרש עדות כזו, והן משום שכלל הוא שאין לאפשר בדרך כלל עדות שופט על עניינים הנוגעים להליך השיפוטי שבו הוא דן [השווה דברי הנשיא א. ברק ע"א 9208/00 אחינועם נגד הרפז קלסקי (טרם פורסם)].

עוד נימוק שמעלה המדינה הוא שענייננו שונה מהרבה מערכות אחרות, שבהן אין היררכיה של ביקורת הטבועה בעצם השיטה. הכוונה היא למוסד הערעור. גם זה איננו נימוק מכריע הן משום שהרשלנות הבוטה יכולה להיות נחלת ערכאת ערעור, והן משום שלא תמיד הערעור נותן פתרון לעוולה. דוגמת ההשהיה של פסק-דין למשך עשר שנים, היא דוגמא טובה לכך.

סוף דבר, דעתנו היא שהחסינות שבסעיף 8 איננה חוסמת כליל הגשת תביעה נגד המדינה באחריות שילוחית, בשל רשלנות של שופט. ואולם, חרף מסקנה זו לא תוכל תביעת המשיב לעמוד. התביעה שהגיש המשיב לבית המשפט איננה עוסקת ברשלנות רבתי. במקרה הטוב ביותר למשיב נפלה שגגה מלפני ראש ההוצל"פ, ובמקרה הקונקרטי לא היתה לה, אפילו בהנחה שמדובר בשגיאה, נפקות מעשית, משום שהמשיב לא נאסר. רשלנות מסוג זה איננה בת תביעה, הכל כפי שהובהר לעיל, והכל מהטעמים שפורטו לעיל, ולכן התוצאה הסופית היא שאנו מקבלים את הערעור, ומוחקים על הסף את התביעה נגד המדינה, זאת מבלי שאנו פוסקים הוצאות.

ניתן היום י"ז באדר תשס"א, 12 במרץ 2001, בהעדר הצדדים. המזכירות תמציא העתק לב"כ הצדדים.