עו"ד גנור איננו עוסק עוד בנושאי האתר, והוא מוגש לקוראים כמידע בלבד, שאיננו מעודכן.

רשלנות שיפוטית

רשלנות שופט | רשלנות עובד ציבור

עורך דין ונוטריון אורי גנור
אורי גנור עו"ד ונוטריון

שלח פנייתך
















>> 
רשלנות שופט - רשלנות עובד ציבור

רשלנות בית המשפט - רשלנות פקיד עובד מדינה / ציבור - רשלנות ראש הוצאה לפועל - רשלנות דיין, בורר, ועדת ערר - עיוות דין - הימשכות הליכים - שופט רשלן - פסק דין רשלני

רשלנות שלא ניתן לתבוע שופט בגינה

ניתן לומר, כי אדם סביר, ולעניינינו שופט סביר, צריך לצפות שאם יתרשל בביצוע תפקידו -  יגרום בכך נזק לציבור המתדיינים". "לא קשה לדמות מקרים, שבהם ניתן יהיה לייחס לשופט התרשלות בביצוע תפקידו השיפוטי. הדוגמאות השכיחות ביותא הן טעות בהלכה, טעות בחוק, התעלמות מראייה או מעובדה, פגיעה בסדרי הדין ופגיעה בזכויות יסוד של צד לדיון. בכל המקרים הללו עסקינן בטעות, שהיא בגדר התרשלות. המסקנה המתבקשת היא כי שופט, שנתפס לאחת מן הטעויות דלעיל, הוא שופט שהתרשל.

ואולם התרשלות מעין זו ניתנת לתיקון באמצעות ערעור. גם כשלא ניתן להגיש ערעור, והייתה טעות בהפעלת שיקול הדעת, השופט לא יחויב בנזיקין אלא במקרים נדירים מאוד.

שיקולי מדיניות משפטית מוליכים למסקנה, כי אין מקום להטיל אחריות אישית על שופט בשל טעויות, שמקורן בהתרשלות, במיוחד כאשר מדובר בהחלטות, שמעורב בהן יסוד של שיקול דעת. לפיכך, גם אלמלא נוסחו של סעיף 8 לפקודת הנזיקין בלשון כה גורפת..ספק אם היה מקום להתיר הגשתה של תביעה בגין טעויות, שמקורן ברשלנות בהפעלת שיקול דעת, מטעמים של מדיניות משפטית."

רשלנות שניתן לתבוע שופט בגינה

מאידך, בדוננו במקרה של שופט שפעל בזדון או מתוך מניע פסול,  או ברשלנות רבתי, או קיצונית, שגם שופט רשלן לא היה פועל כך,  אנו נתקלים בקושי מיוחד. במקרה זה ספק, אם ניתן להיתלות בשיקולי מדיניות משפטית ולהצדיק פטור מאחריות אישית של השופט כלפי הניזוק.

במקרה כזה, קיים אמנם סעיף 8 לפקודת הנזיקין, אבל פעולה בזדון או מתוך מניע פסול, ניתן להוציא אותה מהחסינות המוענקת למילוי "תפקיד שיפוטי", כי תפקיד שיפוטי לא יתכן, מעצם טבעו, שיהיה בזדון או מתוך מניע פסול.

הקושי העיקרי בהגשת תביעה נגד הרשות השופטת , נעוץ בקיומה של חסינות לבתי המשפט:  

סעיף 8 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) קובע כך :

"אדם שהוא גופו בית משפט או בית דין או אחד מחבריהם, או שהוא ממלא כדין חובותיו של אדם כאמור, וכל אדם אחר המבצע פעולות שיפוט, לרבות בורר – לא תוגש נגדו תובענה על עוולה שעשה במילוי תפקידו השיפוטי." ( להלן: "סעיף החסינות" )

לשון הסעיף הנ"ל ברורה וחד משמעית, לאמור, שלא ניתן להגיש תביעה בגין רשלנות ( או עוולת נזיקין אחרת שבפקודת הנזיקין ) כנגד בית המשפט, בית הדין, אחד מחבריהם ( כלומר השופטים או הדיינים עצמם ), ואפילו לא כנגד אדם אחר, שאיננו שופט אך הוא מבצע פעולות שיפוט ( כמו ראש ההוצל"פ, ועדות ערר למיניהן, או בורר ).

על הסעיף הזה נמתחה ביקורת הן בספרות מקצועית עניפה, שהמרכזית שבהן היא בספרה של ד"ר דפנה אבניאלי, שופטת, "חסינות אישי ציבור", והן במספר מצומצם מאוד של פסקי דין ( כשנים עשר פסקי דין בסך הכל, שרובם דחו את התביעות שהוגשו כנגד המערכת ) אך המוביל שבהם, של הערכאה הגבוהה מביניהם ( בית המשפט המחוזי בירושלים- כשהאחרים הם של בתי משפט השלום ) פרץ את הדרך במתן פרשנות לסעיף החסינות המאפשרת הגשת תביעות כאמור, למרות קיומו של סעיף החסינות.

פסק הדין האמור ניתן "פה אחד" במרץ 2011 על ידי הרכב של 3 שופטים בראשות נשיא בית המשפט המחוזי דאז, כבוד השופט ורדי זיילר. מאז מתן פסק הדין האמור ההלכה הקיימת כיום היא שניתן להגיש תביעה בגין רשלנות שופטים ( כאשר מי שתחויב בתביעה היא המדינה, שבה ראה בית המשפט "מעביד" של השופטים ) התביעה יכולה להצליח ולהתקבל אם סיפור המעשה של התביעה, כלומר הרשלנות השיפוטית בעניין מסוים היא גדולה, רבתי, כזו שאי אפשר לעבור עליה לסדר היום, ואם כמובן נגרם נזק כתוצאה מאותה רשלנות.

מאחר ופסק הדין ממצה את כל הנושא, באופן יסודי ומנומק, בלשון הנראית לי מובנת לכולם, הוא מובא להלן במלואו, וכל המעוניין לשקול הגשת תביעה בגין רשלנות שיפוטית מוזמן לעיין ולקרוא היטב את האמור בו. המסקנה העולה מפסק הדין הזה ( וכאמור הוא פסק הדין המנחה היום בישראל, ודאי לגבי בתי המשפט שבדרגה הנמוכה ממנו ) היא ברורה, שהגשת תביעה כזו היא אפשרית, מותרת, ולעתים אפילו מתבקשת אך היא איננה קלה.

  אצטט להלן ובמודגש את החלק ההלכתי והתקדימי של פסק הדין כדלקמן:

"מעגל הדיון נסגר  בנקודה בה פתחנו אותו. סעיף 8 נתון לשתי פרשנויות, ונראה לנו שראוי ונכון יהיה למצוא דרך ביניים פרשנית שתכיר אמנם בהקרנה של החסינות הפרסונלית הברורה שסעיף 8 יוצר אותה, על היכולת לתבוע את המדינה באחריות שילוחית, ואולם שלא תימנע כליל שימוש בדרך זו. הקרנה זו משדרת מסר פרשני, ולפיו תסוכל מטרת סעיף 8 אם הוא ייעקף על-ידי הגשת תביעת רשלנות "רגילה" נגד שופטים במסווה של תביעה נגד המדינה באחריות שילוחית. ואולם מסר זה איננו נטול סייגים. לשון החוק איננה מונעת הגשת תביעה נגד המדינה, ובנסיבות אלו ניתן וצריך לאפשר הליכה בנתיב זה במקרים קיצוניים מאוד של רשלנות בוטה מאוד. בדיון שהיה בבית המשפט, הבאנו כדוגמא מצב בו שופט נמנע מליתן פסק-דיןעשר שנים לאחר סיום המשפט, ועקב כך גורם לנזק. זוהי רק דוגמא אחת, וניתן ליתן כמובן עוד רבות. פרשנות המצמצמת את יכולת הניזוק להגיש תביעה בכל מקרה של "רשלנות רגילה", איננה זרה לתפישתנו המשפטית, והשווה בעניין זה את הלכת פסק הדין ע"א 915/91 מדינת ישראל נ' לוי פ"ד מ"ח (3) 45, שהגבילה הגשת תביעה בעילת רשלנות נגד רשויות להן ניתן בחוק שיקול דעת ."

בשנת 2007 יושם פסק הדין המנחה בפסק דין נוסף שפורסם בעיתונות 
בתמצית ובגלל חשיבותו הוא מובא בחלקו להלן:

"השופטת התרשלה - המדינה תשלם: תפצה תובעת ב-230 אלף שקל בשל התרשלות השופטת רות טלגם 
השופטת רות טלגם לא בחנה היטב מסמכים שהוצגו בפניה, ובכך איפשרה לנוכל למשוך במירמה כספים שהופקדו בקופת ביהמ"ש * השופט אריה אטיאס קבע כי מדובר ברשלנות רבתי של טלגם, וחייב את המדינה בפיצוי בשל אחריותה השילוחית 
נועם שרביט 7:28 28/2/07 

לראשונה בישראל, בתי המשפט שמים באמת סוף לחסינות השופטים. לפני שש שנים בדיוק, קבע בית המשפט המחוזי בירושלים בהחלטה תקדימית ("הלכת פרידמן"), שניתן להגיש תביעת נזיקין נגד המדינה, בשל אחריותה השילוחית לרשלנותו של שופט. זאת, "במקרים קיצוניים מאוד של רשלנות בוטה מאוד". השבוע התקדים הזה מיושם לראשונה. בפסק דין ראשון, חייב בית משפט השלום בת"א את המדינה לפצות אזרח, בשל רשלנות רבתי של השופטת בדימוס רות טלגם, במסגרת תפקידה כשופטת."